קפה ומאפה

לא כתבתי יומיים. הייתי צריכה לעכל את כל מה שהתרחש.

בליל ה-31 באוגוסט, לילה לפני החזרה ללימודים – זה היה יום רביעי, שלשום, אף על פי שנדמה לי כי עברו מאז שנים – עמדתי על סף הבית בהלם. אמיר החליף את המנעול לדלת, והייתי צריכה להחליט מה לעשות. לצעוק ולצרוח, ולהעיר בזה את הילדים, השכנים והתנים מסביב, אלה מריחי דם כאלה, לעלות על המכונית ולהסתלק משם בחזרה לדירת הדודה בתל אביב. החלטתי להישאר ברכב. החלטתי זו לא מילה מדויקת למה שהרגשתי אז. השעה הייתה אחרי חצות, לרדת בירידות התלולות מן הישוב שלנו, בחשכה, בחזרה לתל אביב נראה לי מסוכן ופזיז, ולהפסיד את הבוקר הראשון ללימודים עם הילדים, זה היה בעיני לא רק בלתי נסבל כי אם בלתי מוסרי.

אז נשארתי ברכב.

הורדתי את משענת הכיסא עד כמה שאפשר למצב שכיבה, הן כדי שאוכל לנמנם כך והן כדי שאיש מן השכנים לא יראה אותי ישנה במכונית. נשכבתי על צדי, ידיי בין ברכיי, מסתירה את עיניי מפני אורם הקר של פנסי הרחוב באמצעות התיק שלי, והשתדלתי להירדם.

בבוקר התעוררתי עם הזריחה. מתי להשתין. אז ירדתי מן המכונית, פתחתי את שער החצר ודשדשתי בה למטה, כרעתי על אבני החצץ במקום חבוי יחסית מעיני השכנים והשתנתי בחצר של עצמי. כמו חיה שרק קמה. ואז, כשקמתי ורכסתי את מכנסיי והתהלכתי לאורך דלת הזכוכית הרחבה של המטבח-סלון שלנו, הבחינה בי שיי-לי. היא התעוררה הראשונה משלושתם, כנראה מן ההתרגשות, היא עולה לכיתה א', ופרצה בצעקות שמחה: "אימא! אימא!"

היא רצה אל דלת הכניסה ופתחה אותה. אני כרעתי על ברכיי וחיבקתי אותה בין ידיי, מנשקת אותה ומלטפת, הבל הפה שלי מדיף ריח שינה לא סדורה ופניי מכוסים דוק שינה.

"רגע, מותק, אימא צריכה לצחצח שיניים, להתקלח," אמרתי לה.

עליתי במדרגות אל חדר האמבטיה. אמיר בדיוק התעורר.

"מה את עושה כאן," שאל בקול קר, "איך נכנסת?"

"שיי-לי פתחה לי את הדלת," אמרתי לו. "אני נכנסת להתקלח."

הוא שתק, והסיט את עצמו מן המעבר.

התקלחתי. צחצחתי שיניים. העברתי חוט דנטלי. התעטפתי בחלוק הרחצה שלי, שעוד עמד תלוי במקומו הקבוע, על הקולב מאחורי הדלת. יצאתי מחדר האמבטיה וניגשתי אל חדר הארונות. בחרתי לה בגד ללבוש. משהו חצי רשמי, המשדר חגיגיות מעמד. הגננת והמורות צריכות לראות שאני מתרגשת, שאני תופסת במלוא הרצינות את הרגע הזה. הראשון בספטמבר.

ישבתי וסירקתי את השיער, כשמורן ויובב שעטו פנימה בשמחה, עדיין בפיג'מות שלהם.

"אימא, אימא, איפה הייתי!?" קראה מורן.

"אימא הייתה צריכה קצת שקט," אמרתי לה בתוך שיערה, מחבקת אותה אלי חזק, ומצמידה אלי בידי האחרת גם את יובב. "מה שלומכם?"

"התגעגענו, אבל אבא הסביר לנו שאת צריכה חופש והבטיח לנו שתחזרי."

"ומה שמבטיחים צריך ל…"

"לקיים!" קראו שניהם פה-אחד.

"נכון, ואבא קיים. הנה אני בבית," חייכתי אליהם במאולץ. "הכנתם כבר את התיקים?"

"כן, אבא עזר לנו."

"אז בואו נרד למטה ונכין יחד ארוחת בוקר," הצעתי להם.

ירדנו למטה. אמיר כבר עמד ופניו אל השיש, מכין כריכים. הוא לא הסב את פניו אלי. גם אני לא פניתי אליו. פשוט ניגשתי לארון המטבח, הוצאתי ממנו מחבת, מרית, והכרזתי שהיום, לכבוד היום הראשון בגן ובבית הספר, אוכלים פנקיק עם שוקולד.

"יש! אני אוהב פנקנק!" קרא דולב. תסלחו לי שאני משנה את שמותיהם בלי הרף. אני פשוט לא מסוגלת לחזור אחורה לקרוא מה שכתבתי אתמול ושלשום. ולכן מאלתרת.

אמיר לא החליף אתי ולו מילה אחת. הוא עמד כמאובן ליד השיש, גוו נוקשה, ידיו מתאמצות להכין כריכים. לפניו היה פרוש גזיר עיתון, שעבד על פיו. לכסנתי מבט אל העיתון. זו הייתה כתבה תזונתית לקראת תחילת שנת הלימודים, המלמדת הורים להכין סנדוויצ'ים שהילדים אוהבים.

חייכתי בתוך לבי, אולי זו הפעם הראשונה מאז שבת. זה אמיר שאני מכירה. משקיען, מסור עד קצות הנשמה. יסודי.

נסענו יחד בארבע על ארבע. פיזרנו את כול הילדים במוסדות החינוך שלהם. שנינו במשקפי שמש שחורים, בלי צל של חיוך, בשתיקה.

רק אחרי שכל זה הסתיים הוא עצר בצד הדרך, הסיר את משקפיו והביט בי. ואז הסיט ממני את מבטו, כאילו מראה עיניי מכאיב לו.

"מה," שאלתי, בקול הכי רך שאני יכולה לנפק.

"מה לדעתך אני מרגיש כשהמשפחה מתפרקת לי בין הידיים," שאל. קולו רועד.

"זו לא המשפחה, אמיר, זו רק אני שמתפרקת," אמרתי לו.

"את לא מבינה שזה אותו הדבר? את האימא שלהם, את אשתי, האישה של חיי. אף פעם לא אהבתי מישהי אחרת. איך את חושבת שאני מרגיש, שאת קמה יום בהיר אחד ואומרת לי שאת הולכת?"

"אני יכולה להבין מה אתה מרגיש לפי זה שמיהרת כל כך להחליף את המנעול בדלת."

"זו הייתה הדרך שלי לומר לך שאני פגוע," השיב, "שאת לא יכולה לטלטל אותנו ככה, ושאת צריכה להחליט."

"מה, להחליט?" שאלתי.

"מה את רוצה בדיוק. לחזור לחיות איתנו יחד, להיפרד, להתגרש."

"מי בכלל מדבר במונחים כאלה!?" הרמתי קול והבטתי בו. הוא הרים את עיניו והביט בי.

"ככה זה נשמע," הוא אמר. "כשאישה קמה והולכת, איך עוד זה יכול להתפרש?"

"מה דעתך על משבר?"

"זה לא משבר, ראומה. את לא אמרת שאת עצובה, מדוכאת או צריכה זמן לעצמך. לא ביקשת חופשה דחופה מחיי הנישואין וההורות. אמרת שאת פשוט הולכת. שהמקום הזה הוא לא המקום שלך יותר."

"לא אמרתי את זה. אמרתי רק שאני הולכת," הדגשתי.

"זה מה שהשתמע מכול זה."

"אמיר, אני באמת לא יודעת מה קורה לי," הודיתי, "אבל דבר אחד היה ברור לי לגמרי. שאני לא מוותרת על הזכות שלי להיות אתכם בבוקר הזה. ושהילדים לעולם לא יסלחו לי אם לא נלווה אותם יחד אל הגן ואל בית הספר."

"את רוצה לחזור הביתה?" שאל, ותקווה בקולו.

"אני לא יודעת מה אני רוצה."

"את רוצה לשכב עם מישהו אחר? את מאוהבת?"

"די, אמיר, די להכאיב לעצמך בדמיונות שווא. אני לא מאוהבת, לא הייתי עם אף אחד, או אחת, ואני גם לא חושבת שזה משהו שיקרה בקרוב."

"אז מה קרה לך, ולנו," שאל, מתחנן, כמעט מפציר בי, "אולי פשוט נשכח את הכול?"

"לא, לא, אי אפשר לשכוח את הכול, לא בשביל זה באתי הנה הבוקר, אמיר," עניתי לו, "היצר האימהי שלי הוביל אותי הנה. ואם יש משהו שלעולם לא אוכל להתכחש לו זה זה. הילדים."

"ואני, מה אתי?"

"אתה חזק. אתה תסתדר. וחוץ מזה, אני לא יכולה לטפל גם בך, עכשיו. אני היא זאת שמתפרקת פה, אמיר."

"להתפרק באמצע החיים זה מותרות," הוא אמר.

"זה נשמע כמו עוד משפט שאימא שלך אומרת," השבתי לו.

"את מכירה אותה טוב מאוד," הודה. "זה מה שאמרה לי. שלהתפרק באמצע החיים, כשיש לך בעל ושלושה ילדים, זו פריבילגיה, ואגואיסטיות."

"אני לא רוצה לדמיין אותה במצב הזה," התפרצתי, "חתונה מוקדמת, עם החבר הראשון שלך מאז ראשית הצבא, לידה אחר לידה, הקמת משפחה ובית, ואז לגלות את עצמך לגמרי בודדה בתוך כל זה. אולי אפילו מזייפת."

הוא ישב לצדי והקשיב בשתיקה. אחרי כן הוציא מכיסו פתק. "קחי," הוא אמר, "זה שם של מטפל טוב. כדאי שמישהו ישמע אותך. מישהו שלא מעורב ואוהב אותך כמוני," הוסיף, ודבריו חונקים את גרונו.

היססתי רגע. היה לי ודאי שאמו היא זו שהמליצה בפניו על המטפל הזה. וגם על האסטרטגיה. אבל בלעתי את זה. נטלתי ממנו את הפתקית בשקט, פתקית ממו אפורה בצבעה, וטמנתי אותה בארנק.

"בא לך קפה ומאפה יחד, לפני העבודה, במתחם 'ביג'?" הפתעתי אותו.

חיוך קל, דוק זיכרונות, עלה על פניו ואז גז. הוא הנהן. לא פלא. היציאה הראשונה שלנו הייתה כזו. על מדי ב', מן הבסיס בו שירתנו יחד, יצאנו למרכז מסחרי במעלות וחלקנו יחד קפה ומאפה.

והנה, אחרי שבע עשרה שנה, אנחנו מחנים את הרכב ליד מרכז קניות גדול, מאתרים בעינינו את בית הקפה הקרוב ביותר, ואז נכנסים אליו, מתיישבים בו ומזמינים. ועל הפנים של שנינו מפציעה ארשת בהירה ונינוחה יותר, מסתמן צלו של חיוך.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s