גידי

הסקס היה גרוע. ככה זה כשמנסים להשלים דרך מין. סקס זו לא המילה. גם לא להשלים. יותר מניסיון להירגע היה בו שחרור כעסים.

חזרנו הביתה. אמיר הודיע לעבודה שהוא חולה. אני הודעתי שאני נבצרת. הם כבר יודעים על מה שקרוי בפיהם 'הדיכאון שלי.' הילדים היו בגן ובבית הספר, השכנים בעבודה ואנחנו לבד בבית. התנפלנו זה על זו וקרענו איש מרעותו את הבגדים. לא מתשוקה. מנואשות.

אבל כשעמדנו עירומים זה מול זו, ונכנסנו למיטה, כלום לא עבד אצלו. הוא רשף מעיניו כמיהה וזעם. אבל למטה, שום דבר לא התעורר. כמו שקורה כשהוא במתח מן העבודה או מלחצי החיים.

ואז הוא הטיל אותי על המיטה והוציא ממגירת המחבוא העליונה שלנו, בחדר הארונות, את גידי. שנים לא ראיתי אותו. איבר עבה וגדול יצוק מסיליקון עכור. מאז נולדו הילדים.

קנינו אותו באמצע ההיריון הראשון. אמיר לא היה מסוגל לגעת בי. הוא לא היה מסוגל אפילו להתעורר. הוא ליטף אותי הרבה, נישק אותי ואפילו ירד לי. אבל הוא לא היה מסוגל להיות בתוכי, חרד מין חרדה קמאית שמא יפגע בעוברית.

ואז התייעצנו עם יועצת מינית. והיא המליצה על כלי עזר. תתייחסו לזה כאל צעצוע, היא אמרה, הפכו את המיטה למגרש המשחקים שלכם. מותר לכם. אבל הקפידו להוסיף לזה אהבה, רגש. אל תתייחסו אליו כאל חפץ. ראו בו הרחבה של עצמכם. תנו לו שם.

אז נתנו לו את השם גדעון. ובקיצור גידי. וגידי הפך לבן לוויה שלנו, במהלך הריונות.

אבל עכשיו הוא כבר שימש בידיו למשהו אחר. לגמרי אחר. הוא תקע אותו בתוכי בתסכול ובזעם. וכשדחף אותו פנימה, ביחס עולה וגובר של כוח. הוא גם זעק. זעק מחמה ומתסכול על כך שאינו יכול להיות בתוכי, דווקא ברגע שבו היה רוצה להיות בי. זעק מפני שמצא את עצמו חסר אונים למולי. זעק מפני האימה.

ואני שכבתי שם, צועקת מתשוקה וכאב, שהתערבבו בתוכי למערבולת סוחפת כזו, שגמרתי בזעקה. אבל מיד אחרי כן הרגשתי מרוחקת לגמרי, לא חלק מן הסערה שסחפה אותי בזה הרגע, לא חלק ממנו, לא חלק מן המיטה הזאת, שחלקנו יחד שנים רבות כול כך, לא חלק מן החדר הזה ומן הבית הזה.

שקטה התרוממתי מן המיטה, אספתי את בגדיי ונכנסתי אל המקלחת. אמיר נפל על המיטה, בוכה, מפני שהבין, שבאותו רגע איבד אותי לגמרי. שאני לא שלו עוד. ובעודי מתקלחת, מתלבשת, יורדת למטה ויוצאת מן הבית, בכה את חייו אל תוך הכר.