על כפות המנעול

     ככל שעבר היום הזה, הרגשתי את האשמה בתוכי מתגברת. את לא אימא טובה, אמר לי הקול הפנימי הנורא הזה. את אגואיסטית. חיה בתוך עצמך, לא רואה אף אחד ממטר. איפה שמעת על אימא, שלא נמצאת עם הילדים שלה יום לפני תחילת שנת הלימודים, שלא מכינה איתם את הילקוטים לבית הספר, את הבגדים שילבשו בבוקר, שלא יושבת לידם, על מיטותיהם, ומרגיעה אותם בסיפור ובנשיקה חמה לפני יומם הגדול.

     אבל את רק בן אדם. ואת מפורקת. השמיע בי קול אחר את דברו. מה כבר תוכלי לתת להם, אם תבואי ככה הביתה. נטולת כוחות, עגומה, לא ממוקדת.

     את חייבת את זה להם. לא. את חייבת את זה לעצמך. לא. את לא חייבת דבר. את פשוט צריכה לשמור על עצמך כעת, לחדש את כוחותייך.

     כל היום עבר עלי בהיקרעות בין שלל הקולות האלה. וזה התיש אותי לחלוטין. נפלתי למיטה כבר בשתיים עשרה בצהריים, ישנה שינה טרופה. קפצתי מתוך שנתי בשתיים וחצי. מתוך הרגל. זו השעה שאני קמה בה מדי יום, בשנת הלימודים, כדי שאגיע בזמן לאסוף את הילדים מבית הספר. אבל אז התבוננתי בקירות הריקים, הדהים, בדירת המרתף הזאת, ונזכרתי שאני לא שם, לא איתם. שאני כאן. בדירת המרתף הטחובה של הדודה, בצפון הישן של תל אביב, מחכה לנס.

     שום נס לא יגיע, אמרתי לעצמי. שום נס. הנס היחיד שאת רשאית לצפות לו יבוא מתוכך. אבל את לא בזמן ניסים עכשיו. את בזמן הישרדות. זמן לבכות בו. לא זמן לחפש בו כוחות בתוכך.

     נהיית לאם בגיל עשרים ושתיים. גיל צעיר מדי. אצה לכם הדרך. הכרתם בצבא, שירתתם יחד שלוש שנים, התאהבתם, והייתם לזוג הראשון שהתחתן מבין חבריכם וחברותיכם. מקץ שנה כבר ילדת את בתך הראשונה. אחריה באו הבן והבת הנוספים. במשך שש עשרה השנים האלה, שחלפו בין השירות הצבאי לבין ההסתגרות שלך כאן, במרתף של הדודה, יצרתם משפחה, בניתם בית, חוללתם חיים.

     הייתם כול כך בטוחים באהבתכם, כול כך מונעים בידיעה שאתם עושים את הדבר הנכון, שכך עשו גם הוריכם, שאתם בסדר גמור וממלאים לגמרי אחר הציפיות מכם, שלא עצרתם לרגע אחד כדי לשאול את עצמכם, האם כך אכן נכון לכם להיות, לחיות. האם כך נכון לכם הדבר.

     השיא הגיע כשהחלטתם לעבור מבית ההורים לביתכם. נרשמתם להגרלת מגרשים. זכיתם. לפתע פתאום מצאתם את עצמכם שקועים מעל צווארכם בתכנון הבית שלכם. ישבתם עם ארכיטקט, סיפרתם לו איך אתם רוצים שהבית שלכם ייראה, חשבתם קדימה. חדר לכול ילד, שני חדרי אמבטיה, סלון ומטבח מחוברים למרחב מיטיב, המשקיף אל נוף הגבעות שנטעתם את ביתכם עליו. רק על דבר אחד לא חשבתם. האם תמצאו את עצמכם, כל אחד ואחת בתוך עצמו, בבית החלומות שאתם בונים.

     שנתיים זה ארך. בניית הבית ואבזורו. שקלתם כל פרט בו. איזו מיטה תעמוד בחדרי הילדים, איזה ארון, איזה אהיל, מה יהיה גודלם של שולחנות הכתיבה שלהם, וכמובן המטבח, שיהיה בנוי היטב למשפחה בת חמש נפשות, ותהיה בו פינת בישול נעימה ופינת הסבה מפנקת, שיהיה סלון מחובר למטבח, ומלבדו עוד פינת רביצה משפחתית מול מסך אל.סי.די גדול, כמו בבית קולנוע ביתי.

     על הכול חשבתם. הסכמתם על כול פרט. חוץ מאשר על עצמכם.

     עכשיו אתם משלמים את המחיר. זה ברור לך. אבל הילדים לא צריכים לשלם את המחיר הזה. הם לא אשמים בשיברון הלב שלכם. ולכן, מה את בוכה עכשיו, מחר, השכם בבוקר, את תפתיעי אותם. כשיקומו משנתם, את תהיי ערה וערנית ותעמדי במטבח להכין להם את הכריכים ואת הפירות לגן ולבית הספר, למלא להם את בקבוקי המים ולהקפיד עימם על בגדיהם.

     לא. את נוסעת לשם כבר הלילה. עכשיו, בעצם. את אוספת לך כמה דברים בתיק, רישיון נהיגה, ארנק, קופסת סיגריות. כן, התחלת לעשן ביומיים האלה בעיר, מצת, משהו קטן לדרך, ואת נועלת את דירת הזקנה ויוצאת לדרכך.

     את יוצאת מהרחוב הזה אל רחוב מנחם בגין, וממנו אל איילון צפון, ונוסעת הביתה. נוהגת על מאה עשרים כול הדרך, מפני שמשהו מתעורר בך לפתע. זה כבר לא האשם. זה כוחה של ההחלטה. ההחלטה להיות עם ילדיך בערב ובבוקר החשוב ביותר בעבורם. לחלוק איתם את הרגע הזה.

     אבל אז, כשאת מחנה את הרכב בחנייה הביתית, מכבה אורות, מדמימה מנוע, יוצאת ממנו ונועלת אותו וממהרת אל הדלת, מוציאה את צרור המפתחות מן התיק ומנסה להשחיל את המפתח אל חור הדלת, את מגלה שהוא לא נכנס פנימה. את מנסה שוב, ולא מצליחה.

     הוא החליף את מנעול הדלת, את קולטת פתאום.

     את עומדת רועדת כולך כמו זרה, על סף הבית שהיה ביתך. את דופקת על הדלת וקוראת לו. אמיר, אמיר, זו ראומה, תפתח את הדלת!

     את שומעת קול צעדים קרבים אל הדלת. ואז את שומעת את קולו מעברה השני של הדלת.

     אני מצטער, ראומה, הוא אומר, אבל אין לך מה לחפש כאן יותר. לכי לחפש את עצמך.