הקול, ואת.

בסוף זה רק עניין של קול. איך הקול שלך נשמע, זאת אומרת. את אומרת לעצמך שלא תכתבי עוד היום. כתבת מספיק. אבל המוסיקה ממשיכה להתנגן בתוכך, והיא מוסיקה מאוד מסוימת, מיוחדת. זו המוסיקה של הקול שלך. קול מחשבותייך. הקול הפנימי של הרהורייך. הקול הפנימי שלך. את הקול הזה אי אפשר לאכזב. גם אי אפשר לזייף….

אין לי אף אחד

פתאום אני מבינה את זה. אין לי אף אחד. לא אמיר, לא אימא שלו, שהייתה לי כאם, ודאי לא אימא שלי. גם לא ילדיי. כמה זמן ייקח עד שינטרו לי טינה, או שמישהו בסביבתם ירעיל אותם נגדי. אין לי אף אחד בעולם. זה פתאום הכה בי. אני לגמרי לבד. מהרגע שאת קמה ויוצאת מתוך מרקם…

ראש השנה. הצונמי.

כשאת לא יודעת מי את, מה את עושה ולאן עליך ללכת, את עוצרת. שותקת. מניחה את המקלדת בצד, מעמיקה את המבט פנימה, נותנת למחשבות שלך להירקם בשתיקה. למצוא דרכים זו אל זו. להתחבר, להתגושש, להתנתק, להתעופף בחלל הפנימי בתוכך, להתחבר למחשבות חדשות. אין לך דרך אחרת. תמיד היית כזאת. כשאת במבוכה, או בספק, את שותקת….