הקול, ואת.

בסוף זה רק עניין של קול. איך הקול שלך נשמע, זאת אומרת. את אומרת לעצמך שלא תכתבי עוד היום. כתבת מספיק. אבל המוסיקה ממשיכה להתנגן בתוכך, והיא מוסיקה מאוד מסוימת, מיוחדת. זו המוסיקה של הקול שלך. קול מחשבותייך. הקול הפנימי של הרהורייך. הקול הפנימי שלך. את הקול הזה אי אפשר לאכזב. גם אי אפשר לזייף….

אין לי אף אחד

פתאום אני מבינה את זה. אין לי אף אחד. לא אמיר, לא אימא שלו, שהייתה לי כאם, ודאי לא אימא שלי. גם לא ילדיי. כמה זמן ייקח עד שינטרו לי טינה, או שמישהו בסביבתם ירעיל אותם נגדי. אין לי אף אחד בעולם. זה פתאום הכה בי. אני לגמרי לבד. מהרגע שאת קמה ויוצאת מתוך מרקם…

ראש השנה. הצונמי.

כשאת לא יודעת מי את, מה את עושה ולאן עליך ללכת, את עוצרת. שותקת. מניחה את המקלדת בצד, מעמיקה את המבט פנימה, נותנת למחשבות שלך להירקם בשתיקה. למצוא דרכים זו אל זו. להתחבר, להתגושש, להתנתק, להתעופף בחלל הפנימי בתוכך, להתחבר למחשבות חדשות. אין לך דרך אחרת. תמיד היית כזאת. כשאת במבוכה, או בספק, את שותקת….

זברה סקסית

  עכשיו לילה. ויש צל של הקלה בעיר הזאת. את יוצאת החוצה, מתיישבת על ספסל עץ עירוני, לעוברי אורח, מול דירתך. נעים לך עליו. רוח קרירה ערה עוברת על פניך, מפיגה קצת את חום הקיץ, את השרב האחרון, כך את מקווה, שנאחז בעיר הזאת רגע לפני שיירד עליה יום רשמי ראשון של סתיו. מחר, אמרו…

הם רצו חתונה מרשימה

הרבה מדי שנים נענית לתכתיבים, למניפולציות. אבא רצה אשת הייטק, אימא רצתה מהנדסת, אז הלכת ללמוד הנדסת מחשבים בטכניון. הם שכרו לך דירה כמעט מול שער הטכניון, בבניין דירות חדש וגבוה, בקומה השישית, והבהירו לך שאין להם תקציב לממן את לימודיך ואת מחייתך גם-יחד. עליך להשכיר את חדרי הדירה בהשכרת משנה לסטודנטים. מי יודע, הוסיפה…

אין לך את זה, ראומה.

ככל שמתקרבים החגים את מרגישה את הפאניקה בתוכך גוברת. איך תעברי אותם לבדך. האם תהיי מסוגלת לזה. את מדמיינת את עצמך לבדך בדירת החדר שלך, בעיר שרחובותיה ריקים ממכוניות, ורק משפחות מטיילות בה, לובשות בגדי לובן, ונמלאת בבהלה. איך תעמדי בשקט הזה, שיהדהד אליך לא רק בין קירות החדר הקטן הזה, אלא ברחובות, בכל קרן…

את אישה רציונלית, ראומה.

את נכנסת לבניין משרדים באזור התעשייה, בסמוך לצומת ראשית. תג הזיהוי עוד עליך. אבל לא לזמן רב. את מחייכת לאיש מאחורי הדלפק, קשה לקרוא לו שומר, בשל גילו והיותו לא חמוש, ומעבירה את התג בעינית. תמנון המתכת מדליק עינית ירוקה. את הודפת בגופך את זרועותיו ונכנסת למבואת המעליות. את לוחצת שש עשרה על מעמד הזימון…

נעלמתי

נעלמתי. בטח חשבתם שהתאבדתי. או משהו כזה. לא. פשוט הייתי צריכה לאסוף את עצמי. לברר איפה אני נמצאת, איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. וזה מתחיל בכם. איפה נגמרת האישה שהיא אני ומתחילה האישה שאני קוראת לה ראומה. זו שאתם קוראים. יש משהו מוזר וקשה בטשטוש הגבולות הזה. של החשיפה ושל האינטימיות. של הצורך לחלוק…

את בדיכאון

את בדיכאון, כתב לי הפסיכולוג שקורא אותי. זה דבר שקורה. וזה יעבור. מה אתה אומר, אני רוצה לכתוב לו ומתאפקת. לקום בדירה של הדודה, במצב רוח שחור, זה לא משהו שמוכר לי. כל היום הסתובבתי עם זה. מסוגלת לתקוע ציפורניים בעור פניי וגופי ולקלף אותו מרוב כאב, פיסי ממש, וגם מרוב ייאוש. כאילו העור הוא…

גידי

הסקס היה גרוע. ככה זה כשמנסים להשלים דרך מין. סקס זו לא המילה. גם לא להשלים. יותר מניסיון להירגע היה בו שחרור כעסים. חזרנו הביתה. אמיר הודיע לעבודה שהוא חולה. אני הודעתי שאני נבצרת. הם כבר יודעים על מה שקרוי בפיהם 'הדיכאון שלי.' הילדים היו בגן ובבית הספר, השכנים בעבודה ואנחנו לבד בבית. התנפלנו זה…

קפה ומאפה

לא כתבתי יומיים. הייתי צריכה לעכל את כל מה שהתרחש. בליל ה-31 באוגוסט, לילה לפני החזרה ללימודים – זה היה יום רביעי, שלשום, אף על פי שנדמה לי כי עברו מאז שנים – עמדתי על סף הבית בהלם. אמיר החליף את המנעול לדלת, והייתי צריכה להחליט מה לעשות. לצעוק ולצרוח, ולהעיר בזה את הילדים, השכנים…

על כפות המנעול

     ככל שעבר היום הזה, הרגשתי את האשמה בתוכי מתגברת. את לא אימא טובה, אמר לי הקול הפנימי הנורא הזה. את אגואיסטית. חיה בתוך עצמך, לא רואה אף אחד ממטר. איפה שמעת על אימא, שלא נמצאת עם הילדים שלה יום לפני תחילת שנת הלימודים, שלא מכינה איתם את הילקוטים לבית הספר, את הבגדים שילבשו…