הרבה מדי שנים נענית לתכתיבים, למניפולציות. אבא רצה אשת הייטק, אימא רצתה מהנדסת, אז הלכת ללמוד הנדסת מחשבים בטכניון. הם שכרו לך דירה כמעט מול שער הטכניון, בבניין דירות חדש וגבוה, בקומה השישית, והבהירו לך שאין להם תקציב לממן את לימודיך ואת מחייתך גם-יחד. עליך להשכיר את חדרי הדירה בהשכרת משנה לסטודנטים. מי יודע, הוסיפה האימא שלך בדרכה הרומזנית, אולי אפילו תמצאי חתן בזכות זה.
את לא רצית בשותפים. אחרי מגורי הבנות בבסיס הדבר האחרון שהיה עולה על דעתך הוא לגור עם זרים, גם אם הם חתיכים בני גילך. אבל אבא ואימא דרשו, והם מימנו את כול זה. אז פרסמת מודעות השכרה עם שנצים וקרעת את חלקם כדי שייראה כאילו יש קופצים רבים על דירתך, כמו שאבא שלך לימד אותך לעשות. אכן באו רבים. ואת היית צריכה לשבת למולם בסלון, נפוחה מחשיבות עצמית שלא הייתה בך כלל, ולעשות להם ועדת קבלה.
אחרי כן ישבת ונאנחת בשעה שעברת על הרשימות שכתבת על כל אחד ואחת מהם. מניין הוא בארץ, מה הם מתעתדים ללמוד, מעשן או לא, צמחונית/ת, האם הוא/היא אוהב/ת מוסיקת מטאל או קלסית, מה מצבו/ה המשפחתי. בדקת הכול. רצית לוודא שאת לא נופלת עם האנשים הלא-נכונים.
השכרת חדר אחד בדירה לצעירה יבשושית ודי רעת לב, שהקפידה על המדף שלה במקרר, ולגבר נאה וגבוה, בעל חוש הומור מוזר והתנהלות חברתית מגושמת. אחרי זמן התברר לך שהוא לא בתול אלא הומו, שהביא אל הדירה אחת לשבוע את בן הזוג החדש שלו, גבר בשנות החמישים לחייו, הכרוך אחר צעירים וזועק בלילות בשעה ששותפך מתנה עמו אהבים.
לך זה לא הפריע. אבל השותפה השתגעה מזה, מפני שהתאהבה בשותפכן לדירה, ומצאה הזדמנות לרוקן עליו את זעמה כאשר בן הזוג שלו פתח חלון ועישן מחוצה לו. "אני לא צריכה לסבול את זה!" זעקה ודפקה על הדלת שלו בחצות, "שילך מפה!"
"מה את רוצה?" הוא פתח את הדלת בתימהון. עד אותו יום היא הייתה חשאית ושקטה.
"אני לא צריכה לסבול את זה!" היא חזרה על דבריה, וכששאל למה היא מתכוונת אמרה שהיא מתכוונת לריח הסיגריות, אבל בעצם התכוונה למשהו לגמרי אחר.
יצאת מחדרך כמו האו"ם. אחרי הכול היית בעלת הבית. דיברת עם בן הזוג שלו. הסברת לו שהוא יכול לרדת לעשן בחצר. מעבר לגדר ישנו גן ציבורי קטן עם ספסלים, שם יוכל להתבודד כאוות נפשו. הוא הודה לך על סבלנותך, הזעיף מבט אל השותפה האחרת וירד למטה, מלא בשמחת הגוף שהשתוקק ונפלח, לעשן עוד סיגריה אחת של אחרי.
חמש שנים חיית בדירה הזאת. השותפים התחלפו. את נשארת. הקפדת לשמור עליה נקייה וביתית. רוב הזמן היית שקועה בלימודים. הבחורים מסביב פחות עניינו אותך. לא מפני שלא היו ביניהם מצודדים, אלא מפני שהלימודים היו תובעניים מאוד, וההכרח להיות כפופה ללוח המבחנים והמטלות השבועיות לא הותיר לך זמן או כוח לחיזור ולהיענות, גם לא לרצייה.
חוץ מזה אמיר כבר היה בעולמך. הכרתם בצבא. הוא היה אז עם מישהי אחרת, והשתחרר שנה אחרי שאת כבר היית בטכניון. יום אחד הוא טלפן אליך וקפץ לבקר. הוא סיפר לך שבעצם היה מאוהב בך כול השירות, שיעלי הייתה רומן חולף, אבל הוא לא ידע איך להגיד לה שהוא מעדיף אותך. הוא לא פסק מלחשוב עליך ולו ליום אחד מאז שחרורך.
"לא שמת לב איך הייתי מיואש כשנפרדנו?" תמה. את לא הבנת על מה הוא מדבר. ביום שחרורך היית נרגשת מכדי לשים לב לאיזה שהוא דבר. ודאי שלא להתרגשות הסמב"צ במפקדת החטיבה מזה שסמלת המודיעין משתחררת, סוף סוף, מן השירות הצבאי.
ההורים רצו חתונה מרשימה בגן אירועים יוקרתי, לא גן אירועים קיקיוני ונטול רישיון, כדי שיוכלו להזמין אליו את כול חבריהם. אחרי הכול את בת יחידה, ולא ובכל יום מחתנים בת, אמר אבא שלך ואימא שלך חזרה אחריו כהד. אז הסכמת. לך היה מתאים יותר להתחתן בנוכחות משפחת הכלה ומשפחת החתן וקומץ ידידים מעטים על צוק במנרה, בצפון ים המלח או אפילו בחוף ימה של תל אביב, ואחרי כן לקפוץ לאכול משהו במסעדה טובה. אבל הם רצו, וזה היה מחייב.
הם צדקו לפחות בדבר אחד. זה היה משתלם. החברים וקרובי המשפחה כל כך התרשמו מן המקום ונהנו באירוע שנתנו מתנות רחבות לב. ומכיוון ששני האבות החליטו ביניהם, מבלי ליידע אתכם בזה מראש, שייטלו על עצמם את הוצאות החתונה כדי שהכסף מן המתנות יממן לכם את הבית, זכיתם בהתחלה יפה. בכסף למגרש בישוב קהילתי חדש.
הם היו מאוד מחושבים. תמיד היו מחושבים, ודרשו ממך לגדול כמוהם. וכך היית. אישה מוקפדת, מצטיינת רקטור עם קריירה מבטיחה, אם צעירה לשלושה ילדים מקסימים, שנולדו בהפרש זמן קצר זה מזו, מגדלת אותם לתפארת, היית שומעת את אמך מתגאה.
בתוך כול זה אבדת לך, לעצמך. וככול שחלפו השנים הרגשת איך הפער בין הקליפה הריקה הזאת, ששמה ראומה בר, לבין מי שאת באמת, אישה המשוועת לחירותה ומבקשת לבטא את היצירתיות שבה ולא במקצוע יובשני כהנדסת מחשבים, הולך ומעמיק, הולך ומתרחב.
זה מה שהביא לבסוף לפיצוץ. והנה את כאן, בדירת חדר עלובה בתל אביב, מטופפת על המקלדת באצבעותיך הכואבות מדלקת פרקים עונתית. המקלדת קשה. היא מקלדת קטנה המתחברת רק למחשבים ניידים, שקנית ב'אופיס דיפו' כדי לחסוך בכסף.
את כותבת בקושי, ולא יודעת אם מישהו קורא את כל מה שאת כותבת ואיזה ערך יש לזה, מלבד השאיפה המעורפלת לכתוב משהו ולהתמיד בזה. לתעד את עצמך, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, להתבונן בזה יחד עם מי שקורא, אם בכלל, ולראות לאן מוביל כול הטירוף הזה. אם הוא מוביל.
מחברות הייאוש הגדול 
יש לזה ערך ואת כותבת יפה מאוד – הרבה פעמים הכתיבה עוזרת, היא יכולה להקל עלינו על עומס הרגשות והכאב
אהבתיאהבתי