ילדה בהשאלה

 

תינוקת
הזנת כיתוב

צילום: GettyImages/אימאג'בנק

   שנים ארוכות האמנת שהחליפו אותך בלידה. בטעות מסרו אותך לידי האישה המתקראת אמך, במקום את הוולד שילדה. יש והיו  טעויות כאלה. ואולי לא הייתה זו טעות, כי אם מעשה בכוונה תחילה. הלא סיפרו לך לא פעם, כי אמך הייתה עקרה, ואת נולדת כתוצאה מטיפולי הפריה מפרכים. עובדה, אין לך אח או אחות. את בת יחידה להוריך. האם ייתכן כי בכלל חטפו אותך מעריסתך, במחלקת התינוקות בבית החולים שנולדת בו? רק היום התפרסמה בעיתון כתבה על ההזנחה הנהוגה בו, בכל הנוגע להוצאת תינוקות מן התינוקייה.

     פעם אפילו הלכת לארכיון העיתונות בספריית 'בית אריאלה,' וביקשת מן הספרנית בדלפק הקבלה, שתזמין לך את כול כרכי העיתונות היומית שראו אור ב-28 באוגוסט 1979, יום הולדתך.  ישבת וחיכית שם בקוצר רוח, עד שמעלית הארכיון העלתה מקרבו את כרכי 'ידיעות,' 'מעריב,' 'הארץ,' 'דבר,' 'על המשמר' ואפילו 'הצופה' ו'המודיע', כל העיתונים היומיים שראו אור בתאריך הולדתך.

עלעלת בהם בלב נרגש, ביד רועדת, קוראת כותרת אחר כותרת, מחפשת לא את הידיעות הגדולות דווקא, אלא את אלה הקטנות, הנחבאות בשולי העמוד, בכמה שורות מתומצתות בטור שמלא או ימין. משהו כמו 'תינוקת בת יומה נחטפה מעריסת בבית החולים שערי צדק' או 'אומללותה של אם: בתה נחטפה אחרי לידתה.'

אבל לא מצאת שום דבר. לא ביום הולדתך, גם לא בגיליונות הימים אחרי כן. ובכל זאת, אמרת לעצמך, לא ייתכן שאת בתה של האישה הזאת, הקרויה אמך. את בתה של מישהי אחרת. אין לך שום סימוכין ותימוכין להיותך בתה. אין שום תמונה שלה הרה באלבום התמונות המשפחתי. מוזר, לא? הם טענו, כל השנים האלה, כי הייתה להם מצלמת כיס מפוקפקת, וגם כאשר צילמו בה זה קרה באורח נדיר, ומכיוון שלא היה בידיהם הכסף לפתח את הפילמים, היו מוציאים אותם מן המצלמה, סוגרים אותם בקופסאות הפלסטיק השחורות הגליליות, ומטמינים אותן באיזו מגירה. אם יחפשו היטב, אמרו, ודאי ימצאו אות גלילים מתגוללים באיזו מגירת שידה שכוחה, נסתרת.

אבל הם מעולם לא חיפשו אחריהם. את היא זו שניסית. ניצלת יום שלא היו בו בבית, טיפסת על שלביו של סולם המתכת המוביל אל הבוידעם, מתחת לגג הרעפים, ונברת בידיך בחושך, פותחת מזוודה ישנה, קופסאות קרטון מאובקות וצרור עטוף בשמיכה דקה.

לא מצאת שם דבר. כלומר, מצאת הרבה חפצים אחרים. את סוס הנדנדה מעץ שקיבלת מאביך ביום הולדתך השלישי ורכבת עליו עד גיל חמש, זה מה שהיה עטוף בשמיכת פיקה ישנה; מחברות ראשונות מכיתה א'. אין לך טענות אליהם. הם השתדלו לשמור לך הכול, כדי שתדעי מי את ומי היית ומהו עברך.

אבל דבר אחד לא השכילו לשמור, או השמיטו במכוון, או בזדון, מידייך. את תמונת האישה הזאת בעודה הרה, את ההוכחה האחת האפשרית לכך שבתה את, לא איזה גזל עריסה או יתומה חסרת ישע, שאספו בבית יתומים.

גדלת בתוך החור השחור הזה של אי-הידיעה, החשד, השכחה. הניכור שחשת כלפיה נולד, כנראה, יחד איתך. את עוד זוכרת, או נדמה לך שאת זוכרת, את הבושה שהציפה אותך כשעשית בחיתול, ממלאת בסירחון את הבית, והאישה הזאת נאנחה ופרמה מעל גופך את חיתוך הבד, המחוזק בסיכת ביטחון, מקנחת בו את ישבנך הצואה, נוטלת בפנים נעווים את הלכלוך שלך,  מנערת אותו בסלה ואז מטילה את החיתול מלא הרפש בקערת הכביסה, קערה ירוקה מפלסטיק, שעמדה מדי יום בתוך אגן האמבטיה, מוכנה לקלוט בתוכה את הזוהמה.

היא לא הקלה עליך. לא פעם סטרה לישבנך מרוב תסכול. היא לא הייתה מסוגלת להריח את ההפרשות שלך, ולהתעסק בהן. לו הייתה יכולה הייתה פוקקת אותך בפקק. כך הטיחה בך יום אחד, כשהיית כבר פעוטה, ואת נגמלת מחיתול הבד רק בשל הפחד מפני זה, מפני מה שעלולה האישה הזאת, המתכנה אמך, לעולל לך, אם לא תקני שליטה בגופך. בפתחי גופך.

שזו דרך אחרת לסרס אותך מנשיותך.

אבל את זה גילית רק שנים אחר כך, בטיפול מתמשך, ששחזרת בו לאחור זיכרונות ילדות מעונים, מודחקים, או שמא משוחזרים, או בדויים, שאכזריותם נועדה לספק מוטיבציה לתחושת הניכור שלך מאמך, לכך שמעולם לא הייתן קרובות זו לזו, ושהקרבה הראשונה שחשת כלפי אם כלשהי הייתה כלפי חמותך, אמו של אמיר, שקיבלה אותך אל ביתה למן הפעם הראשונה שדרכת בו, כאילו הייתה בתה.

היא ודאי תידהם מהחלטתך. תתמלא זעם. ובצדק. היא תרגיש מרומה.

כמה היית רוצה למנוע ממנה את כאב הלב הזה. אבל את לא יכולה. את פשוט לא יכולה, כי קמת אתמול בבוקר בתוך ביתך, לצד אמיר, רגע לפני שליאת ומתן ושי-לי מתעוררים, וידעת לפתע, כמו שדברים אלה קורים, נוחתים עליך בן-רגע, כמכת גרזן או כאבחת סכין, שהבית הזה אינו ביתך עוד, והאיש האהוב הזה הוא לא שלך, וגם לא ילדייך. שגם את לא מצויה ברשות עצמך, שאת כלי בידי כוחות גדולים ונעלמים ממך, ושאת צריכה לקום וללכת מכאן, לא צריכה, חייבת, מפני שאין עוד דבר הקושר בינך לבין המקום הזה, שפעם, עד לפני יממה אחת בלבד, קראת לו 'בית.'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s