ראש השנה. הצונמי.

צונמי.jpg

כשאת לא יודעת מי את, מה את עושה ולאן עליך ללכת, את עוצרת. שותקת. מניחה את המקלדת בצד, מעמיקה את המבט פנימה, נותנת למחשבות שלך להירקם בשתיקה. למצוא דרכים זו אל זו. להתחבר, להתגושש, להתנתק, להתעופף בחלל הפנימי בתוכך, להתחבר למחשבות חדשות.

אין לך דרך אחרת. תמיד היית כזאת. כשאת במבוכה, או בספק, את שותקת. נכנסת פנימה. מתכנסת בתוך עצמך. כך היה מאז ומעולם.

אז את גם עצובה. מאד. ואת לא יכולה להסתיר את זה. את רגשותיך ניתן לקרוא בפניך. וכאשר את סחופה בתוך הצער, מבקשת לזעוק להצלה, לתמיכה, זה ניכר בפניך. ולכן את מסתגרת.

אולי זה הדבר הראשון שהעיד, או סימן, כבר בעברך, אפשרות לשינוי אצלך. למה שקורה עכשיו. ואולי לא. אבל כשאת עצובה, כשקשה לך, כשאת מהורהרת או מעורערת, את נסוגה מן העולם לתוכך, מנתקת עד כמה שאפשר את דרכי הגישה אליך. כמו טירה במצור.

טירה במצור זו דוגמה טובה. ורעה. טירה במצור היא מקום מתגונן. ברגע שמוצאים את הפרצה דרכה ניתן לחדור אליה, ניתן גם להחריבה. לכבשה כליל. היא רק מתדמית לנצורה. את זה את יודעת. את זה יודע כול אדם שהביט אי פעם בטירה נצורה, לבדה על גבעה, מול המון אדם.

על מה את מדברת את לא יודעת. אבל את רואה את זה בעיניך. המון אדם משולהב ונבער, לפידי אש בידיהם ובעיניהם זעם. הם רוצים להרוס אל תוכך, לכבשך, להחריבך. ואת נחושה בעמידתך למולם. אבל זה לא אינסופי, הדבר הזה, את יודעת. בסופו של דבר ימצאו או ימציאו את הבליסטראה שתבקיע את חומותיך, ויתפרצו בעדן לתוכך.

כך זה תמיד היה בהיסטוריה, כך זה גם בשדה הקרב המדומה שאת חיה בו. כי הוא הרי מדומה, שדה הקרב הזה. הוא דימוי, הוא לא את. הוא את רק בתוך מנסרת ההשתברויות הזאת, שהכתיבה מחוללת בך. הכתיבה, הפחד והתקווה, הכמיהה לשינוי והאימה מפניו.

עכשיו חג. ראש השנה. זמן טוב לבדיקת מחשבות, לניקוי הרעלים והפסולת שהצטברו בך, נצמדים ונדבקים לשרידי החלום. זמן בדידות, שהיה פעם זמן משפחה, וכעת הוא זמן משבר. זמן חירות, שהיה לזמן שבר.

אין לך מנוחה.

את ישנה כבר מאתמול. ישנה ואוכלת. פרוסה אחר פרוסה מעוגת הדבש והאגוזים המוכנה שקנית לך לחג, יחד עם צנצנת מוכנה של גפילטע פיש וצנצנת חזרת, כמה תפוחי עץ ובקבוק יין אדום. די לך בזה כדי להרגיש קצת חג.

וזה מה שעשית אתמול. ערכת לך שולחן ליחיד, עם מפה לבנה, זר פרחים קטן, בקבוק יין וכוס, צלחת וסכו"ם לאחת. הדלקת נרות, מזגת לך יין, אמרת לעצמך בקול רם 'לחיים' ו'שנה טובה,' ואז פרצת בבכי אל מול הקיר. אחרי שנרגעת הנחת כתיתת דג אחת בצלחת, מסביבה מרק דגים מתוק מדי ועליה פרוסת גזר דקה, שמת עליה כף הגונה של חזרת, קרעת בידיך פיסות חלה, טבלת אותן במרק הדגים ואכלת. חושבת עליהם. על כמה כואב להם עכשיו, לפחות כמו לך, בשעה שהם ישובים מסביב לשולחן החג אצל הוריך, והכיסא שלך ריק. כאילו מתת, בעודך רק נעדרת מעולמם.

אבל ההיעדרות הזאת זועקת, לפחות כמו היעדרותם מחדרך כאן.

בבוקר קמת מאוששת. יצאת לטייל ברחובות, עד שהחום המעיק הניס אותך בחזרה הביתה. כלומר, לדירה הקטנה שלך. ואז אכלת עוד קצת דג ושכבת לישון.

כרגע קמת. את מתאוששת. את בודקת את עצמך לראות אם קמת בפיסה אחת.

על מה חלמת את לא זוכרת. אין לך כעת חלומות. את לא יודעת ולא רוצה לדעת על מה חלמת. דבר אחד את יודעת. היית בתוך נד, נד גדול של מים, של שינוי, של תנועה. זעקת הצילו, אבל איש לא בא לחלצך מתוכם.

כי זה לגמרי שלך, הנד הזה, מתוכך הוא בא, ולכן אין ולא תהיה לך ממנו שום הצלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s