בסוף זה רק עניין של קול. איך הקול שלך נשמע, זאת אומרת.
את אומרת לעצמך שלא תכתבי עוד היום. כתבת מספיק. אבל המוסיקה ממשיכה להתנגן בתוכך, והיא מוסיקה מאוד מסוימת, מיוחדת. זו המוסיקה של הקול שלך. קול מחשבותייך. הקול הפנימי של הרהורייך. הקול הפנימי שלך.
את הקול הזה אי אפשר לאכזב. גם אי אפשר לזייף. הוא בא מתוך הקצב הפנימי של נשימותיך, מתוך הקצב של הלמות ליבך, חילוף החומרים בגופך, משב הרוח על פניך. הוא הקול שמבקש ממך לבטאו. גם בלי מלים. פשוט לכתוב על דף לבן כל מה שעולה על דעתך. לתת לו להיות.
אז זה מה שאת עושה. את נותנת לו להיות. ובתוך כך, את נותנת גם לעצמך להיות.
את לא מצנזרת, לא כופה על עצמך חוקים, גם לא מידות. כמה תכתבי היום, כמה תעלי לבלוג שלך. זה לא משנה. הכול בסדר. העיקר שאת נוכחת כאן, על הנייר, יותר נכון על הצג ועל המקלדת. את כאן, משמע שאת ישנך. את לא תעתוע, את לא יציר דמיונו של אחר. את אדם בשר ודם, שנמשך מאיזו אדווה יקומית של אנרגיה שהיתמרה לחומר, התגבשה והייתה לכדי ישות. זמנך קצוב כאן, אבל כול עוד המרכז שלך אוחז בפרודותיו, כול עוד המהות שלך, נפשך, מחזיקה את גופך ואת עצמה, את כאן. את ישנך.
ומכיוון שאת כאן, וישנך, מותר לך גם לרצות, לחלום, לברוא אפשרויות חדשות של חיים בעבור עצמך.
זה לא אגואיזם. זו חמלה. החמלה על עצמך וגם על סובביך. כי אם לא תעשי כן, אם תשובי לאחור, הם יסבלו ממך גלים של תוקפנות ושל זעם, תסכול שאין לו פורקן ואין לו מוצא. ואת זה את לא מתכוונת לעולל להם. גם לא לעצמך.
אז הישארי כאן, ראומה. הישארי בתוך מי שאת. בתוך קולך, בתוך גופך. נסי להמשיך בזה עוד מעט זמן. לראות לאן הקול הפנימי הזה לוקח אותך, לאן הוא מנחה אותך. ואז כבר תדעי.
ומשתדעי, תהיי כבר אחרת לגמרי. אדם אחר.
אולי גם בת זוג ואם. אבל לגמרי אחרת. מפוכחת, צמאה, מודעת יותר.
חג שמח ראומה. את מבינה כעת כמה דברים שלא הבנת לפני שעה-שעתיים. כי במקום הזה, ובזמן הזה, כול רגע נחשב. כול רגע שאת עם עצמך הוא רגע של הקשבה ושל חסד. ומתוכו את יולדת את עצמך.
מחברות הייאוש הגדול 