פתאום אני מבינה את זה. אין לי אף אחד. לא אמיר, לא אימא שלו, שהייתה לי כאם, ודאי לא אימא שלי. גם לא ילדיי. כמה זמן ייקח עד שינטרו לי טינה, או שמישהו בסביבתם ירעיל אותם נגדי.
אין לי אף אחד בעולם. זה פתאום הכה בי. אני לגמרי לבד.
מהרגע שאת קמה ויוצאת מתוך מרקם חייך, הכול מסביב מתחיל להתפורר. שום דבר לא נותר כשהיה, שום דבר גם לא יכול לבוא על תיקונו, אם את חוזרת.
ברגע שאת קמה ועושה מעשה, נוטלת חופש לזמן לא מוגדר, מבקשת להתבודד, לבדוק עם עצמך את עצמך, את חייך, את קורעת את עצמך מרקמת הבשר, הדם והשקרים שגדלת בתוכה. עשית ניתוח כירורגי, גם אם לא התכוונת לכך. חתכת את עצמך מתוכם.
עכשיו את לבדך. הנימים היחידות הקושרות בינך לבינם הן נימי היאוש והנקם. תקווה אין כאן. לא אחרי המפגש עם אמיר ועם גידי. לא אחרי שאימא שלו דיברה עם אימך. לא אחרי שבאת ופגשת בילדים וליווית אותם ביומם הראשון בבית הספר, רק כדי לשוב ולנטוש אותם מקץ כמה שעות.
את לבדך. אפילו מקום העבודה לא יישמר לך. אנשים הם הנשמרים מפני בריות כמוך.
מבחינתם את יכולה כעת להפיל את עצמך מאיזה גשר, או צוק גבוה. זה כבר לא משנה לגביהם דבר. את הופכת מרגע לרגע לאיבר מיותר בחייהם. משהו שצריך לגדוע אותו להשכיחו מעצמם כמה שיותר מהר, כדי להחלים, להבריא ולמצוא לו שתל, איבר מחליף, אישה אחרת, אם לילדיך או מטפלת, אופר.
את נחרדת אפילו מן המחשבה הזאת. שאישה זרה, עולה ותיקה מרוסיה או סבתא שסיימה לגדל את ילדיה ונכדיה, תבוא בתמורה לתשלום כדי לטפל בילדים שאת הרית וילדת. היא תבשל להם את מה שהם אוהבים, היא תשמע את סיפוריהם בשובם מן הגן ובית הספר, היא תרחץ אותם ותשכיב אותם לישון, לפני שאמיר חוזר.
ואת, איפה את תהיי. מסתובבת בעיר? מבלה בבארים? מתבודדת בדירתה של הדודה עד שתיזרקי ממנה על ידי אמיר? ומה אז? איפה תניחי ראשך? הרי אפילו חסכונות משל עצמך אין לך, וגם את עבודתך את עומדת לאבד.
אז אולי באמת כדאי לך לחזור. שם נמצא הביטחון שלך. שם נמצא גם כספך.
אבל לאן, לתוך מה? מי תהיי ומה תעשי שם? את אבודה לגמרי, ראומה, את לא מי שהיית.
מחברות הייאוש הגדול 