עכשיו לילה. ויש צל של הקלה בעיר הזאת. את יוצאת החוצה, מתיישבת על ספסל עץ עירוני, לעוברי אורח, מול דירתך. נעים לך עליו. רוח קרירה ערה עוברת על פניך, מפיגה קצת את חום הקיץ, את השרב האחרון, כך את מקווה, שנאחז בעיר הזאת רגע לפני שיירד עליה יום רשמי ראשון של סתיו. מחר, אמרו החזאים, יהיה מעונן. מחרתיים ייתכן כאן גשם. את מצפה לטפטוף הזה כאל ישועה. לא רק מפני שאת אוהבת גשם, חורף וקור, ותמיד העדפת אותם על פני להט הקיץ, ולכן שירתת בצפון הארץ וגם למדת בצפון. אלא מפני שמשהו בתוך מנקר, אולי כול ההפכה הזאת שחוללת בחייך הייתה רק פרייה של תעוקת הקיץ, זו שאינך מסוגלת לשאת אותה, עד כדי כך שאת מבקשת להיחלץ מעורך, לקפוץ מעורך, לא להרגיש את החום והלחות האלה עוטפים את ישותך כגלימה מחניקה.
אז אולי כול מה שקרה כאן היה רק מדוחי קיץ. ביטוי של הכרח לחרוג מתוך עצמך, מגופך, שיגעון ארעי של נפש שאינה מסוגלת לשאת את זוועת השרב, וחולמת מדי שנה, מאז נולדה הבכורה ועד הנה, לנסוע עם אמיר, עם הילדים או בלעדיהם, לאיזו ארץ קרירה, ליולי אוגוסט, ולחזור הנה רק עם בוא הסתיו.
זה לא קרה מאז נולדו הילדים. למעשה לא נסעתם כלל לחו"ל מאז נולדו. הייתם עסוקים עד מעל לראשכם בבניית הקן המשפחתי שלכם, הבית החדש ביישוב, גידול הילדים, מחזור החתלה והנקה אחד מסתיים תוך כדי ההיריון הבא ואז המחזור הבא מתחיל, ובין חופשת לידה אחת למשנהה גם עבודה, תמיד בסטרטאפים, מפני ששם פרקי הזמן לעבודה הם קצרים יותר, יחסית, משלב הדגירה על הרעיון עד שלב האקזיט, ולכן גם יכולים לקבל מהנדסת מחשבים מדהימה, אבל גם אם לשלושה ילדים.
מי בכלל יכול היה לנסוע לחו"ל במצב הזה. עם חובות בנקאיים על בניית הבית, מחויבות למשפחה ולעבודה, והכרח לעמוד בכול מטלות החיים. אז מדי קיץ ניעור בך החלום הזה מחדש, ונדחק בתוכך מחדש, ואת נטלת נשימה עמוקה, ארוכה, ואמרת לעצמך, וגם לאמיר, שהנה עוברים עוד קיץ ארוך וארור בארץ, אבל פעם, פעם אולי עוד תזכו לברוח ממנו ולחזור בסתיו, כמו במין תרגיל הסחה מחוכם.
בסוף ברחת מהם. ברחת מקרירות הערב ביישוב החדש שאתם גרים בו – אל הבל העיר, אל המצחנה הזאת, שבני אדם חיים בתוכה ורואים בה את לב לבו של הקיום הישראלי. ואם לא די בכך, אפילו עברת בעשרות בתי קפה ובארים, עשית כמה ראיונות עבודה, שתיים-שלוש התלמדויות, התכסיס הנבזי הזה של בעלי מקומות הסעדה לא לשלם בעבור שעות העבודה של עובדיהם החדשים, ולבסוף גם נקלטת לעבוד כמלצרית בפאב, ודווקא אחד הוותיקים בעיר, היושב על רחוב ראשי, ותמיד הוא מלא עד אפס מקום. במקום הזה, חשבת, יש לך סיכוי לעשות טיפים טובים ומהר.
לא חשבת על המחיר. על הצביטות בישבן, ההצעות המגונות, הנבלות שבורחות מבלי לשלם והמניאקים שמבקשים להזמין אותך לכוסית אחרי שעות העבודה. ואת, כבר מזמן לא ילדה, מתזזת ומפזזת בין השולחנות הגבוהים, העגולים והקטנים מדי, נזהרת לא להפיל דבר, משתדלת לספק את צורכי המבלים, מרגישה איך כפות הרגליים שלך מצמיחות יבלות הליכה והרגליים שלך תכף קורסות, מתייזעת בתוך השמלה צמודת הגוף, המפוספסת שחור לבן, שמאוד מחמיאה לגזרתך ומשווה לך מראה של זברה סקסית, כך צחק למולך גבר אחד, כבן שלושים ומחצה, שישב עם עוד שני חברים שלו ליד שולחן, ושאל מה לזברה סקסית כמוך ולמקום כזה.
רצית להרים עליו את השולחן. אבל תחת זאת חייכת ואמרת, שאת לא יודעת אם הוא ראה אי פעם מה יש לזברה זכר בין הרגליים. אבל שכזה את מחפשת, ובשביל זה את כאן. ועד שלא יהיה לו כלי גדול, עבה ושחור כמו לזברה זכר, שלא יתעסק איתך.
זה נגמר מאוחר בלילה, בחדרך.
בזעקות של תשוקה ובושה. פורקן ותאווה חייתית, שלא הייתה מביישת אף זברה בספארי.
ואת נפלת. נפלת בידי לקוח מן הבאר שאת עובדת בו, בארבע וחצי בבוקר, ולו מכיוון שחיכה עד לסיום הרמת הכסאות והשטיפה ולקח אותך הביתה בטרמפ.
ואז עזבת את המקום לטובת בית קפה.
מחברות הייאוש הגדול 