אין לך את זה, ראומה.

ב

ככל שמתקרבים החגים את מרגישה את הפאניקה בתוכך גוברת. איך תעברי אותם לבדך. האם תהיי מסוגלת לזה. את מדמיינת את עצמך לבדך בדירת החדר שלך, בעיר שרחובותיה ריקים ממכוניות, ורק משפחות מטיילות בה, לובשות בגדי לובן, ונמלאת בבהלה. איך תעמדי בשקט הזה, שיהדהד אליך לא רק בין קירות החדר הקטן הזה, אלא ברחובות, בכל קרן רחוב.

יחד עם המחשבות האלה עולות הדעות הרווחות על ימות החגים. שהם גיהנום למשפחות, אך גם ליחידים נטולי משפחה. למי שבורכו במשפחה רבת נפשות, אך גם למי שאין לו שיג ושיח עם איש, לבד מחתול או כלב שהוא מגדל, או אימץ לעצמו ברחוב.

את לא שם ולא כאן. את באמצע. יש לך משפחה, קטנה, חמה ואוהבת. או כך הייתה עד לא מכבר. אבל נטשת אותה. עקרת את עצמך מתוכה כמו גוש שצריך ביופסיה, לפני שישלח גרורות של שנאה וכאב, וינגע בהם את כול בני משפחתך.

עכשיו את כאן, לבדך, מתחת לאזמל המנתחים של עינך הבוחנת, באור הקר של עיר שהמולתה לא פוסקת אלא ביום כיפור, ובאור החיוור ממנורת השישים ואט בחדר שלך. קירות עירומים, מיטה ישנה, שידה קטנה, ארון קיר מתפורר ליחיד, שולחן אכילה צמוד לקיר, עם כיסא אחד, כיריים חשמליות וטוסטר אובן, מקרר משרדי. זהו זה. החיים בזעיר אנפין בעיר גדולה וזרה.

לרגעים את מדמיינת את עצמך לובשת שמלה חסודה, בהירה, מבד פשתן או כותנה בצבע קרם בהיר, חולצה ארוכה היורדת עד מעבר לקו המתנים ויוצרת לשמלה שכבה שנייה, וראשך מכוסה במטפחת. את יושבת בבית התפילה, ידיך שמוטות על ברכיך, לופתות במחזור תפילות בהיר-עטיפה, שרכשת בחנות ספרי הקודש בנחלת בנימין במיוחד לכבוד החג.

את יושבת מושפלת ראש, מביטה על עצמך ועל רצפת בית התפילה. מדי פעם פותחת את המחזור, מעלעלת בו וסוגרת. את לא מתחברת לנוסח התפילה. אשמותיך וחטאיך ערוכים בלבך, ונוסח אמירתם שונה מזה שבמחזור. את גם לא זקוקה לו. את יודעת היטב מה חטאך ומה פשעך, ואם לרגע תשכחי זאת, כול תא בגופך יזכיר לך אותו. לא רק מאשם, מגעגוע.

את מתגעגעת אליהם. לגעת בהם, ללטפם, לחבקם, לנשקם, להריח אותם אחרי המקלחת, או אמבטיית קצף. את כמהה  להחזיק בהם שוב, בזה אחר זו, עטופים במגבת חלוק, מדיפים ריח שמפו וסבון קצפת. את רוצה לשבת על פוף המלאגה בחדרם, בין מיטותיהם, ולקרוא להם סיפור לפני השינה. אבל את נמנעת מלעשות את הדברים האלה, מפני שהכמיהות האלה הן כמו סיבים לא נראים, אבל חזקים כפלדה, המושכים אותך לאחור, בחזרה אל תוך המוכר, אל תוך המקבע אותך בחיים, במסגרת. ולזה את כבר לא בנויה. לא בנויה לזה כלל.

את רוצה לפרוח משם, לפרוש כנפיים. אבל את לא מסוגלת. לא כול עוד הכמיהות האלה חיות בלבך, דרות בדירה אחת עם הבהלה מפני החגים האלה, מועדי משפחה, ימים שבהם משפחות מתאחדות באהבה ובטוהר או נחרבות משטנה. ואת מביטה בעצמך ושואלת, אולי בכלל אין לך את זה, ראומה, אולי העזת לחרוג ולקפוץ צעד אחד גבוה מדי, רחוק מדי, מתוך רקמת חייך, מבלי לשער את עוצמת הנפילה?

אבל את לא מסוגלת לענות לעצמך בהן. ולכן את נשארת כאן. חולמת על עצמך בדמות חסודה, מתייסרת, צמה, מונעת מפיה מאכל ומשקה כדי למסך בזה את מה שאת מונעת מעצמך באמת. את השייכות, את הקירבה, את האהבה.

אין לך את זה, ראומה. הקשיבי לעצמך, ראי מה שאת כותבת. חזרי אחורה. שובי אל המקום שיצאת ממנו. התחפרי בתוך השגרה כמו בקבר. בחרי במיתה ממושכת, שקטה, על פני הקיום הארעי והמטלטל הזה, בעיר הגדולה, לבדך.

אבל גם זהו קול מתעתע, אכזר.

ולכן את נידונה להישאר כאן, במשך כול ימות החג. לא לראות איש. להימנע מכול אדם. לדבר אל חתולי הרחוב, אל העצים בשדרה, אל הפרחים הפורחים בערוגה עירונית. אבל לא אל בנותיך ובנך ואישך. לא אל הוריך. לא אל האנשים האוהבים אותך ודואגים לך כול כך. לא. כי מי שאוהב ודואג לך הוא גם זה שעורף את נשמתך.

שתהיה לך שנה ברוכה.

איזו אירוניה. איזה כאב.

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. myjudith הגיב:

    איזה כאב, אוייש…
    אני מקווה שלפחות את דתיה, או מאמינה ובחג הזה תוכלי לחוות שיש מישהו איתך, מישהו בשמיים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s