את אישה רציונלית, ראומה.

את נכנסת לבניין משרדים באזור התעשייה, בסמוך לצומת ראשית. תג הזיהוי עוד עליך. אבל לא לזמן רב. את מחייכת לאיש מאחורי הדלפק, קשה לקרוא לו שומר, בשל גילו והיותו לא חמוש, ומעבירה את התג בעינית. תמנון המתכת מדליק עינית ירוקה. את הודפת בגופך את זרועותיו ונכנסת למבואת המעליות. את לוחצת שש עשרה על מעמד הזימון של המעליות. הוא מסמן לך לגשת למעלית B.

קירות המעלית עשויים ממראה ממורטת. את מביטה בבבואתך, הנשקפת אליך מכל צד במעלית. את נראית בסדר. סביר. הצלחת למשוך על עצמך שמלה מחמיאה, לסרק את שערך ולמרוח מייק אפ וקצת איפור, שיסתירו את קמטי הדאגה, היגיעה ואי-הוודאות שפשו בעורך.

הוספת גם ליפסטיק. אדום בוהק. שיכניס חיות לפניך המתות מבפנים.

המעלית נעצרת. את מספיקה לקחת אוויר ולהזדקף. הדלת נפתחת  אל מבואת הקומה. את ניגשת אל דלת הזכוכית, מעבירה את התג על העינית הצמודה לדלת, ונכנסת פנימה.

בפנים כולם כבר יושבים ועובדים. הם מסיטים עיניהם ממסכי העבודה שלהם, מבחינים בך ומיד משיבים את עיניהם אל המסך. כאילו ההתבוננות בך מדבקת. כנראה לא נעים להם להביט בך, מנהלת פיתוח בכירה שמתפוגגת בן-רגע מן החברה ברגע קריטי בתולדותיה. שבועיים לפני המפגש עם המשקיעים.

את לא נעצרת ליד שולחנו של איש, גם לא משל ידידיך. את נכנסת למקום שמזה שנתיים ומחצה הוא חדרך. הכול נראה בו אותו הדבר. התריס החשמלי מוגף למחצה, כמו שהשארת אותו בפעם האחרונה שיצאת מכאן, לפנות ערב, מקרין פסי דמדומים על הקיר. בגובה הזה, בחלון הפונה למערב, זכית לתצוגת חינם של קרני זהב מדי ערב. זאת אומרת, אם נשארת בעבודה עד שעה מאוחרת, ואמיר הוציא את הילדים מן הגן ומבית הספר וטיפל בהם עד שובך.

וזה קרה די הרבה בזמן האחרון. עד שנשברת. עד שנעלמת בתוכך. לא פלא. המשקיעים הודיעו שהם מגיעים כדי לבחון את המוצר ולהעריך את ההתקדמות. נמאס להם לממן קבוצה של עשרים ושבעה עובדות ועובדים במשך שנה וחצי. הם רוצים תוצאות. או שואפים ליציאה מן העסק, בהפסד נמוך ככל האפשר.

את מניחה את תיקך על הכוננית משמאל, מתיישבת על הכורסה ומביטה מסביבך. על הקיר תמונתם של אמיר והילדים. הבן, הבנות, ביום חופש מחייך. שמחתם פורצת אליך מן התצלום.

לידה, על לוח שעם דק, עבודות יצירה של הילדים. עבודה אחת משל כול ילד, וברכת יום הולדת שאמיר כתב באותיות דפוס, 'מזל טוב לאימא ראומה,' ושלושתם ציירו וקשקשו מסביב במיוחד בשבילך.

על השולחן מעמד הקפה והספל שאמיר הכין לך ליום ההולדת האחרון, שלושים ושבע. לממי מבבי. שמות החיבה שלכם. כמה דביק זה נשמע עכשיו.

דפיקה על הדלת. יפית, מזכירת המנכ"ל, רעננה כתמיד וצבועה למשעי, מציצה מן הדלת. "היי ראומה, טוב לראות אותך. עודד ישמח אם תיכנסי אליו עכשיו."

את קמה מכורסתך, מיישרת את שמלתך וניגשת אל משרדו. עיני העובדים עוקבות אחריך. זה ברור. הם תוהים מה קורה, לאן נעלמת, מה פשר הגיחה הפתאומית הזאת, באחת עשרה בבוקר, אחרי שנעדרת ממשרדי החברה כמעט שבועיים.

עודד מקבל את פניך בקימה. זה מוזר. הוא קם מכיסאו, מתמתח, מבליט את הכרס הקטנה שצמחה לו, נראה מיוסר קצת. "אהלן ראומה," הוא אומר, ומעביר יד בשערו הדליל.

הוא כבר לא גבר צעיר, את חושבת לעצמך. הזדקן מהר מדי בין הסטראפים שפתח וסגר. הוא קצת יותר מבוגר ממך, בן ארבעים ואחת, ונראה זקן בעשור לפחות. "שבי."

את מתיישבת. מתאמת להשאיר את רגליך צמודות זו אל זו.

"ספרי לי מה קורה," הוא מבקש.

"לא הרבה," את אומרת. "מה חדש?"

עודד נאנח.

"הם מגיעים עוד שבועיים, ואין לי מושג איך נכין את כול המצגות בלעדיך. אני מניח שאת מבינה את זה." את שותקת. ברור שאת מבינה. ברור שזה הדבר האחרון שמעניין אותך כעת.

"את אשה רציונלית, ראומה," הוא פותח, "מה קרה לך, שאת קמה בוקר אחד ומודיעה שאת לא מגיעה הנה יותר? לא חולה, לא הילד או הילדה שלי חולים ואני חייבת להישאר בבית, אלא את. את לא מגיעה הנה יותר. מה זה, שביתה זוחלת? מישהו פגע בך?"

"עזוב, עודד," את מפטירה, "עזוב בצד את השטויות האלה. זו אני. לא אתם. זה הכול."

"אבל איך את מסוגלת לקום ולהיעדר מן החברה בזמן משמעותי כזה?" הוא מגביר מעט את קולו. זה לא הולם אותו. קולו נהיה צווחני כשהוא רם יותר. כמו קול של נערה היסטרית.

"לא החלטתי על זה מראש, עודד," את אומרת, "פשוט קמתי בוקר אחד ויותר לא הייתי לעצמי יותר. אני בספק אם אתה יכול להבין את זה," את מוסיפה למול פניו המתקמטים. "זה לא רק כלפיכם. זה כלפי כול העולם. המשפחה שלי, הוריי, עבודתי."

"הבנתי שאת גם לא בבית," הוא מגלה את אוזנך, "כשהתקשרתי כמה פעמים לדרוש בשלומך, להתייעץ איתך, לראות איך ניתן לקדם דברים בהיעדרך."

את שותקת. הרי לשיחות הנכנסות מן המשרד לטלפון החכם חדלת לענות. הנחת להן להצטבר על המסך, עם מספר עולה יותר ויותר של ניסיונות חיוג עד שנואשו וויתרו.

"את עלולה להסב לנו נזק בל יתואר," הוא מוסיף, "אני כבר לא מדבר על מה שאת מעוללת לאמיר ולילדיך." את מקשיחה למולו את מבטך. "זה לא ענייני," הוא מוסיף מיד, כמתנצל, "אבל פה, ראומה, פה הרי זה עסק. אנשים השקיעו בנו מיליונים. הם לא יהיו מוכנים לתת להם לרדת לטמיון רק בגלל שמנהלת הפיתוח שלנו נכנסה לסרטים."

"תגיד להם שחליתי," את משיבה לו, "שאני בדיכאון קליני. זה לא יהיה רחוק מן האמת."

"יש לך כוונה לחזור הנה?" הוא שואל, ונימת תקווה מהולה בייאוש בקולו. את מנידה ראש. "את בטוחה בזה?" את מהנהנת. "את מבינה שאת עושה כעת צעד שאין ממנו חזרה?"

"אני מבינה," את אומרת. "אני מבינה שאני צריכה למצוא את עצמי בתוך כול הדבר הזה, שקוראים לו ראומה בר. אני מבינה שאני צריכה לגלות איפה נגמרות הקליפות ומסתיים התעתוע והיכן חבויה ראומה בר באמת. אני לא מצפה ממך שתבין את זה, עודד. אתה גבר, אתה מנהל חברה מצליחה, שעד לפני שבועיים הייתי יד ימינך בה. אני מאחלת לך, לכולכם, הצלחה בפגישה עם המשקיעים, ובכלל. אבל אני לא חוזרת."

"כרצונך," הוא מגיב, ומוציא מתחת למכתביית הנייר שעל שולחנו מעטפה מוארכת. הוא מושיט לך אותה. "הנה, קחי. השתדלתי להיות איתך הכי הוגן שאפשר."

את פותחת את המעטפה. יש בה מכתב פיטורין קצר. בנסיבות שנוצרו אין לנו אלא להודיעך בצער על עזיבתך את חברתנו. אנו מודים לך על שנות עבודתך ומאחלים לך הצלחה רבה בהמשך."

למעטפה מצורפת המחאה בנקאית על סך שלושים וחמישה אלף שקלים ושישים וחמש אגורות. שלוש משכורות אחרונות ואיזה זנב של תוספת על הוצאות נסיעה. את מפשפשת במעטפה, אבל לא מוצאת בה דבר.

"והאופציות?" את שואלת.

הוא מתבונן בך כלא-מאמין. "את עוד שואלת על אופציות?" עולה קולו. עכשיו הוא נשמע כמו סריס בהתקף של פאניקה, "תגידי תודה שאני לא תובע אותך לדין!"

את קמה מכיסאך. "תודה," את אומרת ומושיטה לו יד. הוא לא מושיט לך את ידו בחזרה. את משהה רגע את ידך באוויר ואז מורידה אותה באיטיות כלפי מטה. "שיהיה לך באמת בהצלחה," את אומרת, ומתכוונת לכול מילה.

את מסבה אליו את גווך ויוצאת ממשרדו. עיני כול העובדות והעובדים נישאות אליך. הם יודעים בדיוק מדוע נקראת אל חדרו. הרי ההמחאה והמכתב הוכנו מראש. יפית דאגה לזה. להכנתם, ולהפצת הידיעה.

את שבה אל חדרך. את נוטלת בידיך את סכין המכתבים המעוצב הנח על מעמד על שולחנך, תוחבת את קצהו מתחת לתמונת המשפחה ומקלפת אותה מן הקיר. אחרי כן את שולפת את הנעצים הצבעוניים מעבודות היצירה של הילדים ומברכת יום ההולדת. את מכניסה את כולם לניילונית.

את מלקטת מן הכוננית הצדדית ומן השולחן את חפציך המעטים. סכין המכתבים, השעון המעורר הדיגיטלי, המטען לטלפון החכם, מעמד הכוס והספל. אחרי כן את פותחת את מגירות השולחן, ומרוקנת אותן אל תיקך. קרם ידיים, חבילת מגבוני איפור, מסקרה ממתכת, בקבוק plesure, הבושם שמזית על עצמך כדי להתרענן וכדי להפיץ ריח טוב בחדר הישיבות, חבילת גרביונים מהחורף האחרון, כשגילית רכבות בגרביונים ובסוף לא פתחת אותה כלל, מברשת שיער, לכה לציפורניים. סרט לשיער של בתך.

את גורפת הכול בידך אל התיק, נושאת עיניך אל החדר ואז מבחינה בבלייזר התלוי על קולב מאחורי הדלת. בלייזר מעוצב, מוקפד. קנית אותו בקום איל פו. הוא שימש אותך היטב.

עכשיו את אוספת גם אותו אל תיקך, מעיפה עוד מבט מסביב ויוצאת. הולכת. לא במתיחות. במתינות. בידיעה שאת עושה את הדבר הכי נכון בשבילך כרגע. הדגש הוא הרגע.

את משאירה את התג בסלסילת התגים לאורחים אצל השומר למטה. הוא מרים אליך מבט שואל. את מחייכת אליו ויוצאת מבעד לכנפותיה של דלת הזכוכית המסתובבת.

רק כשאת עומדת בחוץ, לגמרי בחוץ, מחוץ לגבולות הבניין הזה, את מסוגלת לשאוף מלוא ריאותיך אוויר. זה לא אוויר משובח. זה אוויר שדות מעורבב באדי מפלטים הנישאים לכאן מן הצומת. צומת רעננה באמצע היום היא צומת עמוסה ורועשת.

אבל את מרגישה שאת נושמת אוויר פסגות.

יצאת מכאן ללא פגע. יש לך המחאה על שלושים ושישה אלף שקלים ביד. את תפדי אותה בסניף הבנק שחשבון החברה מתנהל בו, את יודעת לפתע, כאילו הידיעה הזאת הייתה טמונה בך מזה זמן רב. הכסף הזה ישמש אותך לתשלום שכר דירה לחצי שנה קדימה, לדירת חדר-חדר וחצי בעיר. הרי להישאר בדירת הדודה האלמנה של אמיר את לא מסוגלת, גם אסור לך להישען עליו. את כבר יודעת עד כמה הוא לא צפוי, מרוב פגיעות וכעס.

יש לך ביד כסף לכמה חודשים של שכר דירה, ולקצת אוכל.

עכשיו לכי לחפש עבודה כמלצרית, או כמארחת. שלא תצטרכי לחיות מקצבת הנכות שאבא שלך יפקיד לך. קצבת נכות נפשית של בת יחידה במשבר. משבר אמצע החיים. קלישאה מהלכת.

את נכנסת למכונית, מביטה במראת הנהגת, ומזה הרבה זמן, שבועיים שלמים, את מרשה לעצמך לחייך.