נעלמתי

ב

נעלמתי. בטח חשבתם שהתאבדתי. או משהו כזה.

לא. פשוט הייתי צריכה לאסוף את עצמי. לברר איפה אני נמצאת, איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. וזה מתחיל בכם. איפה נגמרת האישה שהיא אני ומתחילה האישה שאני קוראת לה ראומה. זו שאתם קוראים.

יש משהו מוזר וקשה בטשטוש הגבולות הזה. של החשיפה ושל האינטימיות. של הצורך לחלוק עם כולם ולזעוק לעולם את כאבך, ובו-בזמן לשמור על מידת פרטיות לך, לבן זוגך ולילדיך.

זה לא פשוט, המקום הזה. הוא ודאי לא פשוט כשאת במשבר.

הנה, אבא, אמרתי את המילה. משבר.

כשהתקשרת אלי ואמרת שאתה בא לפגוש אותי בתל אביב, לא יכולתי לדחות אותך. לא יכולתי לסרב. אף על פי ששיערתי מה יש בפיך לומר לי. הרי אתה מלח הארץ, כמו שאומרים, משכמך ומעלה. גבר שנולד וצמח על האדמה הקשה הזאת, היה לקצין ולאיש קבע, אחרי כן למנהל בכיר, ותמיד זכר להיות אבא ובעל. בסדר הזה.

"זו הצרה עם הדור שלכם," אמרת לי בשיחה בינינו, בבית קפה תל אביבי צנוע, בפינה רחוקה. ישבנו בו במתכוון. כמה שולחנות פרושים על פיסת מדרכה מתוחמת, וכולם ריקים. כשרק התיישבנו שם לא היה עמנו איש. המלצר הנוירוטי ניגש ושאל מה נרצה, ואתה הרמת אלי גבה.

"אני אקח ארוך," אמרתי לו.

"יש לכם קפה הפוך עם קצפת?" חייכת אל המלצר, כממתיק סוד. זה הכיף שלך. לבוא פעם במאה שנה לעיר הגדולה ולשתות קפה עם קצפת.

קיבלת כוס קפה עם קצפת, שמצויר בה לב. אני במקומך הייתי דואגת. המלצר הזה אולי נדלק עליך. אבל אתה לא שמת לב.

"זו הצרה עם הדור שלכם," חזרת ואמרת אחרי שעזב את השולחן, מותיר אחריו לב מתמוסס בתוך הקפה שלך, "שאתם מקדשים את עצמכם. את האני שלכם. לא רואים מעבר לקצה האף שלכם ולו מילימטר." הבטתי בך בעיניים קמות. הבחנת בזה. "את יודעת שאני צודק," הוספת, "את לא יכולה לקום ולעזוב ככה את איתן ואת הילדים, את חייך. את לא איזה גוש שצריך לסלק מתוך רקמה חיה. סליחה על הדימוי, ראומה, את יודעת למה אני מתכוון."

כן, ודאי שאני יודעת. הרי ניצלתי מזה. את הגוש גיליתי לפני ארבע שנים. בזמן. הוציאו לי אותו, ולמזלי עוד היה שפיר. אבל אתה כיוונת היטב לפחדיי, ולא היססת להשתמש בהם.

"את חייבת לחזור הביתה," אמרת, "אם יש לכם בעיה בזוגיות, יש אנשי מקצוע שיכולים לטפל בזה. אם הבעיה היא שלך, בתוכך, גם זה ניתן לטיפול."

"אני לא זקוקה לטיפול, אבא," הדפתי אותך מיד, "אני צריכה פשוט קצת שקט."

"שקט זו פריבילגיה. בחיי משפחה אין שקט. מוצאים את השקט בתוך מה שיש," הבהרת.

"זה כבר לא מספיק לי, השקט שבין כביסה לבישול," עניתי לך. "אני לא יכולה לחיות עוד עם הרעש שבתוכי."

"אז קחי כרטיס ממני ומאימא וסעי לשבוע לקפריסין, או לכרתים. יש לשם טיסות מאוד זולות כעת," הצעת, "אפילו שתכף ראש השנה."

אמרתי לך שאני לא יכולה, גם לא מעוניינת. שהחופש שלי נמצא איתי, בתוכי, בעצם היכולת להיות לבדי, להתגדר בתוך עצמי. להרהר. לערער. לבדוק גבולות. למתוח, להתיר, לשחרר.

"זה לא הוגן כלפי איתן והילדים," התרעמת. "הם לא צריכים לשלם את מחיר אי היציבות שלך. דרך אגב, אימא ואני הזמנו אותם לארוחת החג. אני אבשל," הוסיף מיד, יודע שאני יודעת שאימא לא תנקוף אצבע בעבודות המטבח, ודאי שלא בהכנתה של סעודת חג יהודית.

"יפה מצדכם," פלטתי, "טוב שיש להם איפה ועם מי לחגוג את החג."

"את כמובן מוזמנת," אמרת. "זה גם הבית שלך, את יודעת. קודם כול הבית שלך."

"תודה, אבא," מוללתי את המפית מתחת לספל האספרסו, "הבית שלי הוא הגוף שלי. הוא הולך איתי ממקום למקום. עכשיו אני צריכה לנוח בתוך עצמי. תיהנו בלעדיי, עדיף ככה, אני בטוחה בזה."

"את עקשנית, ראומה," הוא הפטיר, "תמיד היית כזו. אבל עד עכשיו קיבלת על עצמך את עול החיים. התחתנת בזמן, ילדת בגיל צעיר, הרמת משפחה לתפארת, ולא השתמטת מתואר ראשון ושני וקריירה פורחת. אימא ואני היינו מאוד גאים בך. אבל עכשיו את עלולה לחסל את הכול, וזה מה שאנחנו רוצים למנוע. חבל שתלכי לאיבוד, ראומה. אלה אינם החיים שלי, אלא שלך."

"טוב שחדלת מלדבר ברבים," אמרתי. "אימא היא סיפור אחר לגמרי, אתה יודע. לך תמיד הקשבתי. אתה היית המודל שלי לחיים, אבא. גם אם לא ידעת, דרך חייך הפעילה עלי לחצים אדירים. להיות כמו אבא. נוקשה וקישחת. עומדת באתגרי החיים. אבל די, עכשיו אני רוצה לנוח. אני מוכרחה את זה."

"לנוח," חזרת אחרי כהד וגיחכת. "לנוח זה עכשיו, איתי, כאן, על כוס קפה."

"תכף תגיד לי שלנוח זה רק בקבר," חייכתי אליו. חיוך עצוב, לא חיוך שמח.

"אל תדביקי אלי שטויות של פולניות," הגבת. "אני מעבר לזה."

"אני יודעת, ולכן אני מבקשת שתכבד את מה שאני עושה, ושתניח לי. אתה, וגם אימא. וגם איתן והילדים," אמרתי וקמתי מן הכיסא. "תודה שבאת לדבר איתי, אבא. אני מאוד מעריכה את זה. אבל אני מבקשת שיותר לא תיצור איתי קשר לפני שאני אזום זאת. אני עומדת על זה."

"בסדר," מלמלת, "הבטיחי לי רק דבר אחד – שלא תעשי שום דבר רע לעצמך. כי עם זה אני לא אוכל לחיות אפילו רגע."

"אתה שם לי אקדח על השולחן?"

"לא, אני פשוט מודיע לך. אם את פוגעת בעצמך, אני מתאבד."

"בסדר, אבא, אמרת את הדבר הכי חזק שיכולת. אני יכולה עכשיו ללכת?"

"כן. אה, ועוד משהו. הפקדתי לך כסף בחשבון הנעורים שלך. את לא יודעת, אבל החשבון המשותף שלך ושל איתן נסגר."

"מה!? הם לא יכולים לעשות את זה! הם צריכים את ההסכמה של שנינו!" התפרצתי. "זה לא הוגן!"

"החיים לא הוגנים. גם לא מה שאת עושה כרגע לבעל ולילדים שלך, ראומה. לכול צעד כזה יש מחיר."

הסתלקתי מבית הקפה בזעם. אז זה מה שהוא עשה, איתן. החליף את מנעול הכניסה לבית, וכעת גם השיג אישור, אלוהים יודע איך, לסגור את חשבון הבנק המשותף שלנו.

אני מחוסלת.

אני צריכה להסתמך על הכסף של אבא שלי, בחשבון הנעורים, שנותר לי כחשבון מפלט רדום, עד שאתעשת.

זה מה שהפסדתם. זה מה שקרה השבוע. לא משהו, מה. אבל הטוב ביותר עוד לא הגיע. הבוקר קיבלתי הודעת אס.אם.אס מהסטרטאפ שאני עובדת בו, שעבדת בו עד היום, זאת אומרת. היא הייתה לקונית מאוד. "לצערנו הרב, החלטנו להיפרד ממך. את מוזמנת לבוא לפנות את חפציך האישיים מן המשרד, ולקבל צ'ק אחרון, עודד."

בני זונות. לפטר אישה נשואה ואם לילדים במשבר, בערב חג. אפילו את מתנת החג חסכו ממני.

אבל אני לא הולכת להטביע את עצמי בירקון. אני הולכת לחפש עבודה בעיר המתועבת הזאת. כמלצרית או כמארחת. אני עוד אראה לכולכם מי זו ראומה.

שתיחנקו כולכם.

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. myjudith הגיב:

    אני קורא אותך בסתר… כל כך רוצה להגיד לך מילה טובה…
    אבל מה שיוצא לי כרגע זה רק "שבת שלום"

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s