את בדיכאון

את בדיכאון, כתב לי הפסיכולוג שקורא אותי. זה דבר שקורה. וזה יעבור.

מה אתה אומר, אני רוצה לכתוב לו ומתאפקת. לקום בדירה של הדודה, במצב רוח שחור, זה לא משהו שמוכר לי.

כל היום הסתובבתי עם זה. מסוגלת לתקוע ציפורניים בעור פניי וגופי ולקלף אותו מרוב כאב, פיסי ממש, וגם מרוב ייאוש.

כאילו העור הוא קליפה המכילה את הכאב, ואם אפצע או אקלוף אותו מעלי יתנדף הכאב מתוכי.

אבל הוא לא מתנדף. הוא רק מתעמעם. קצת בזכות תנומה טרופה שחטפתי, קצת בזכות פחמימות, קצת בזכות זה שאני כותבת. כשאני כותבת אני מעסיקה את עצמי במשהו אחר. אפילו אם זה מאותו דבר זה משהו אחר. ואז הכאב משחרר קצת את לפיתתו בי. ומשהו בי משתחרר.

כאב
מתוך מאמר על כאב כרוני באתר 

http://www.thegospelcoalition.org

זה היה נורא, הנסיעה הזאת הביתה. היא רק החמירה את המצב. הילדים חזרו הביתה ולא מצאו אותי. אני לא רוצה לדמיין מה הרגישו, מה שאלו את אמיר ואיך ענה להם.

אבל אני מניחה שאני יודעת, כי היום האימא שלי התקשרה אלי. ומדבריה יכולתי להבין מה מתרחש.

"מה את חושבת לעצמך, ראומה," פתחה מיד בדבריה, "לקום ולעזוב את הבית, את הילדים, יום לפני פתיחת שנת הלימודים? מה את חושבת לעצמך, שמותר לך לעשות את זה, לפגוע בהם ככה, לערער את עולמם בבת-אחת?"

"אימא," אמרתי אל הפיה של הסמרטפון, "תקשיבי רגע."

"אין לי מה להקשיב, ולך אין מה להגיד לי," הרימה את קולה ואת קצב הדיבור שלה, "את מתנהגת כמו ילדה קטנה ומפגרת. את השתגעת? את רוצה תביעת גירושין והרחקה ממשמורת?"

"תרגעי כבר," צרחתי עליה לתוך הטלפון, "מי מדבר על גירושין ומשמורת?"

"אמיר והאמא שלו, אם את דווקא רוצה לדעת," הטיחה בי.

"האימא שלו?" רעדתי.

"ומה חשבת? שהיא תישאר שלווה מול מה שאת מעוללת לבנה ולנכדיה? היא התקשרה אלי, ודיברה איתי כמו שאף אחד, מעולם, לא דיבר איתי מקודם לכן."

שתקתי.

"אז עכשיו, גבירתי, את פשוט עולה על הרכב, וחוזרת הביתה. אחרי כן אפשר לטפל בכול. טיפול פרטני, טיפול זוגי, אני מממנת. אבל קודם כול תחזרי הביתה, לפני שהוא יפנה אל בית הדין לענייני משפחה, אל בית הדין הרבני או אל שניהם יחד, תודה לאל, אין לי מושג בדברים האלה, ואז את מחוסלת."

צחקקתי.

"מה את צוחקת, מה!?" התקצפה אמי.

"מפני שאת לא מבינה מה את אומרת, אימא," אמרתי לה, "מפני שבמצב כזה לא אהיה מחוסלת. מפני שבמצב כזה אזכה בחופש שלי, בחירותי."

"את שומעת את עצמך?" ירתה אימא שלי, "החופש שלך, החירות שלך. מתי בדיוק למדת לדבר במלים כאלה? את באמת חושבת שתהיי חופשיה, כשבעל ושלושה ילדים מסתובבים בעולם מלאי טינה כלפיך? את לא תוכלי לישון בלילות, זה מה שיקרה."

"אני לא חושבת שום דבר, אימא, חוץ מדבר אחד – את פשוט לא יודעת על מה את בכלל מדברת," אמרתי לה, ואז, במה שביקש להתדמות לשלווה גמורה, אבל בוצע ביד רועדת, לחצתי על כפתור הסיום של השיחה וכיביתי את הטלפון.

אחרי כן רעדתי. ישבתי על המיטה של הדודה האלמנה ורעדתי. אני לא יודעת מה קורה לי ומה אני עושה, זו האמת. אני יודעת שכואב לי לבלי נשוא, שאני בתוך תהום חשוכה, ושאני עלולה לאבד את כול מה שיש לי. אבל נדמה לי שאז אולי אזכה בעצמי.

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. myjudith הגיב:

    את כותבת כל כך יפה
    טקסט כזה יפה שמתאר כזה אירוע נוראי 😦

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s