מתפוצצת

ב

בוגונוויליה.jpg

הבוגונוויליה בדרך שלך לעבודה מתפוצצת מפריחה. ורודים וסגולים ולבנים וצהובים במפל ענקי ועשיר של צבעים, כמו זעקה של תשוקה, של חירות. ככה גם את רוצה. כמו משוכת הבוגונוויליה הזאת, שרשרת ארוכה של שיחי בוגונוויליה סמיכים, שמישהו שתל פעם כקו גבול התוחם את שדהו, אבל השיח החכם והעיקש הזה התמרד כלפי מהותו, או טבעו כפי שנכפה עליו על ידי האיכר ששתל אותו. מסרב להיות קו גבול, מבכר להיות זירת התרחשות, התפרצות ודריסה של גבולות אל האופק, אל המרחב.

ככה גם את רוצה. בתשוקה גורפת כזאת. לא כביום קטנות. לא כעשב, כתב פעם משורר אחד, אלא כברוש. ואת רוצה כבוגונוויליה. להתפוצץ מרוב שפע. להתפרע. להשתרר על פני השדות.

אבל כוחות הצמיחה וההתפרצות האלה כל כך רחוקים ממך עכשיו.

את בדיוק ההפך מזה. בלועה לחלוטין בתוכך. כאילו איזה בור נפער בך, סופח אליו את כל כוחות החיות והצמיחה שלך. וזה ניכר גם בעכירות המרחפת על עור פניך, בעיניך, ובפצעונים הזעירים שהופיעו פתאום על עורך, מנקדים את פניך בכתמים קטנים וכהים של פצעונים.

את גיל ההתבגרות, לפחות מצדו הפיסי, הרי עברת מזמן. הפצעונים הללו אינם אקנה. הם פצעי לחת ומתח. ואת יודעת זאת היטב, כמו שיודע כול מי שמביט בך מעבר לרגע אחד, ורואה גם את האימה השחורה השקועה בעיניך, כשני בורות של יגון, של תוגה.

אפילו אמיר שם לב לזה. מה קורה לך, מותק, הוא שאל. את שתקת. למה את לא עונה לי, ביקש לדעת. לא בתביעה. בקול רך.

ואת, את הבטת בו משתי בארות העצבולת של עיניך, חשקת את שפתיך ולא אמרת דבר. כי את פוחדת לפתוח את פיך ולהחצין את המלים משפתייך. אני הולכת, אמיר. אני לא יכולה להישאר כאן עוד.

מה, מה אמר, הו התיז אליו את מבטו.

אני הולכת.

מה זאת אומרת הולכת, ראומה. יש לך פה בית, בנות ואותי. יש לך פה משפחה.

אני יודעת, אמיר, אבל אני הולכת. אני מוכרחה ללכת.

אבל מה קרה לך? מה פתאום ללכת? ואת בכלל חושבת שאת יכולה סתם ככה לקום בוקר בהיר אחד וללכת? יש לך חיים שלמים, מחויבות.

זה בדיוק העניין, את אומרת. אני לא יכולה יותר. אתה לא רואה.

בינתיים הילדים מתעוררים. אמיר מתבונן בהם, ובך, חושב רגע ומתעשת. טוב, לילך, הוא מפטיר, אני מלביש את הילדים, מכין להם תיקי אוכל ומוציא אותם לגן ולבית הספר. את לא זזה מפה. את מחכה לי שאחזור ונשב לדבר קצת. להבין מה קורה.

כמו תמיד, הוא פונקציונלי. הוא מנשק ומחבק את הילדים, נעם ורותם ושילי, שניגשים גם אלי, אבל רואים את פניי ומיד מתרחקים ממני, אפילו לא מנסים להתחבק עם רגליי, שלא לדבר איתי. אני מסבה מהם את עיניי, רועדת לגמרי, מרגישה מרוקנת וכואבת בעת ובעונה אחת. רוצה לקפוץ מתוך עורי בזה הרגע, אם רק אפשר.

ואמיר, בקור-רוח ובתפקודיות של קצין בסיירת, מכין את הכריכים, שוטף את הפירות, ממלא את בקבוקי המים, ומזרז את הילדים לצחצח שיניים ולהתלבש.

אמא לא מרגישה כל כך טוב הבוקר, הוא מסביר להם. עזבו אותה במנוחה. הבוקר אבא לוקח אתכם לגן ולבית הספר. איזה כיף.

לפני שכולם יוצאים מן הבית הוא מגניב אליך מבט מזהיר ותוהה. שלא תזוזי מהבית, הוא אמר לך. ותוהה אם כך אכן יקרה.

ואז, כשהדלת נסגרת, ואת שומעת את דלתות המכונית נטרקות, את המנוע מרעיד ומניע ואת הרכב יוצא מן החנייה הביתית ומתרחק, את מתפרקת, נופלת על הארץ, בוכה. וככה את נשארת, שוכבת, בוכה, עד שהרכב נעצר שוב במגרש החנייה, הידית מסתובבת על צירה, הדלת נפתחת, ואמיר על סיפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s