איך מתחילים את זה בכלל?

יאוש
    מלאך הצער. 

angel of grief by william wetmore story

 

את קמה בבוקר, לא משנה איזה בוקר, ואת לא יכולה יותר. את לא ממש מבינה מה קורה לך. הגוף שלך רפוי, עייף, כאילו לא ישנת כלל. אבל רק כרגע פקחת את עיניך בבהלה, לצדו. כאילו משהו הקפיץ אותך מתוך תוכך, מתוך שנתך, איזו ידיעה פנימית, או אות מבשרת רע, מארץ החלומות. שזהו זה. שזה נגמר. שאת לא במקום שאת אמורה להיות בו, או יכולה לשרות בו. שאת צריכה ללכת מכאן.

מה, ללכת מכאן. מה קורה לך. האיש שלך ישן שינה עמוקה במיטה הזוגית. עכשיו שבת בבוקר. שלושת הילדים שלכם תכף מתעוררים. צריך לשפות סיר על הכיריים, לשים בתוכו עשר ביצים, שתי ביצים קשות לכול נפש, כי הילדים אוכלים רק את החלבון, ואת והוא אוספים את החלמונים מן הצלחות של כולם, מניחים אותם בקערה יחד עם הביצים שלכם, ואז הוא כותש אותם במזלג, עם שמן זית מן הכפר למטה, פלפל גרוס ומלח ים, ואחרי כן מעביר כמה כפות מסלט הביצים הביתי הזה אל צלחתך ואל צלחתו, ומסדר אותו יפה בעיגול מהודק, בסיבוב הצלחת בכף ידו, ואת פורסת פרוסות עגבנייה, חוצה אותן לשתיים ומקשטת את הצלחת שלך ושלו בעיטורי עגבנייה כמו פרח. והוא מקבל ממך לידיו את קרש החיתוך החדש, העשוי מעץ דק, ואת  משור הלחם, שקיבלתם מדודתו האלמנה ביום חתונתכם, יחד עם תיבת לחם ומכשיר לאפיית לחם ביתי, כי לחם זה בית, וריח של לחם טרי הוא ערובה לבית משפחה חם ואוהב, והוא פורס בתנועות מדויקות פרוסות חלה טרייה שגרגרי פרג בזוקים עליה, כמו שאת אוהבת, ואתם יושבים ואוכלים את סלט הביצים הזה, של בוקר שבת, בחברת ילדיכם, מביטים אל הנוף הנשקף אליכם מבעד לדלת הזכוכית הגדולה המובילה אל המרפסת, ומברכים בלבכם על אהבתכם, על משפחתכם ועל מזלכם הטוב.

אז מה, זה לא מה שיקרה הבוקר? מה קורה לך? איפה נספגת? לאן נעלמת? מה הייאוש השחור הזה, הניבט כעת מעיניך. מהי האש השחורה הזאת, שניצתה בהם לפתע, מין להבה משונה של משטמה פנימית, המביאה אותך להטיל ספק בכול זה. בך, בביתך, באהבתך.

אני לא מבינה מה קורה לך. אני מרימה בקושי מברשת שיניים, ישנה ומרוטה מדי, בלי ספק, משטחת בין הבוהן לאגודל את שפופרת משפחת השיניים, מקרבת את המברשת אל פייתה, מורחת עליה שכבה של משחה תכלכלה, שצבעה, המתקשר בדעתן של בריות עם רעננות וטעם מנטה וטוהר, אמור להשרות עליך משהו מכול זה, וטעמה תפל בפיך, ואת משלימה בקושי את פעולת היומיום הזאת, נאחזת בשולי הכיור, נאנחת, סבה על צירך ומתיישבת על האסלה להשתין.

כל כך כבדה פתאום, כאילו עולו של עולם ומלואו נפל עליך. ואת לא מבינה מה זה בכלל. זה לא היריון, זו לא אלרגיה, זו גם לא חרדה. את לא טיפוס חרד. זו מין ודאות משונה, מבעיתה ומשתקת, שאת לא נמצאת במקום הנכון לך כעת. שהמקום הזה אולי התדמה למקום המתאים לך, אבל הוא לא שלך, הוא לא את, את לא שייכת לכאן יותר מאשר פמוט, אהיל או מברשת.

ועכשיו את צריכה ללכת מכאן.

אני לא יודעת איך מתחילים לכתוב על דברים כאלה. אז התחלתי פשוט מן ההתחלה. מהרגע הראשון שזה קורה. זה קרה לי הבוקר, ואני עוד לא יודעת איך בכלל לאכול את זה.

שמי אינו ראומה. ברור שלא. החלטתי עליו בגלל הצירוף 'ראו-מה.' כי זה מה שביקש לבטא. ראו-מה אירע לי. ראו-מה אני מרגישה. איך קמתי הבוקר, בבוקר שבת של קיץ, שבת שאמורה הייתה להיות שבת שקטה, ככל השבתות, יום משפחה ארוך ונעים וממושך, והפך לי פתאום לעינוי.

אין לי מושג מה אני מרגישה. ולכן אני כותבת את זה. אני לא יודעת בשביל מה. אולי בשביל לצעוק את זה החוצה, שמישהו אחר יגיד לי מה זה. דבר אחד אני יודעת. אני אמשיך בזה, אשתדל לפחות להמשיך בזה מדי יום, עד שהגוש הזה יתבהר לי. עד שאבין מה קורה.

אתם לא צריכים להגיב לי. אני אמנם רק, או כבר, בת שלושים ושבע, אישה צעירה, אבל אם לשלושה, אישה אחראית. לא אקום ואטול את חיי בידיי, לא אעזוב מיד את הבית. יש לי שלושה ילדים לגדל ובעל אוהב.

אבל משהו בי השתנה. משהו קרס בתוכי. וזה קרה הבוקר. ואני עוד לא מבינה מה זה ולא מעכלת את זה, וגם לא יודעת מה זה אומר.

אז אני כותבת. לעצמי. אתם בכלל לא חייבים לקרוא את זה. ואם אתם כבר קוראים, אתם בטח לא צריכים להגיב.

 

2 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. את מדהימה. מקווה שהכול יירגע לך.
    אילן.

    אהבתי

  2. בכל זאת מגיבה כי זה יכול להיות דיכאון, כדאי לבדוק

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s